במהלך פגישתו עם הנשיא דונלד טראמפ בבייג’ינג, המנהיג הסיני שי ג’ינפינג החזיר לשיח את אחד המושגים הגיאופוליטיים המדוברים ביותר סביב מערכת היחסים בין ארצות הברית לסין: “מלכודת תוקידידס”.

הביטוי, אף שמקורו אקדמי, הפך לסמל משמעותי בדיונים על היריבות האסטרטגית ההולכת וגוברת בין שתי המעצמות הגדולות בעולם.

באמצעות העלאת המושג ישירות מול טראמפ, שי אותת כי בייג’ינג רואה במתיחות הנוכחית בין סין לארצות הברית לא רק מחלוקות סביב סחר, טכנולוגיה או טאיוואן, אלא חלק ממאבק היסטורי רחב הרבה יותר הקשור לשינויים במאזן הכוח העולמי.

המסר גם חיזק את עמדת סין כי יש להתייחס אליה כאל מעצמת-על שוות ערך ולא כשחקנית משנית במערכת הבינלאומית.

מהי מלכודת תוקידידס?

המונח “מלכודת תוקידידס” זכה לפופולריות בזכות מדען המדינה מאוניברסיטת הרווארד גרהאם אליסון בתחילת שנות ה-2010.

הרעיון שואב השראה מכתביו של ההיסטוריון היווני העתיק תוקידידס, שניתח את המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה במהלך המאה ה-5 לפני הספירה.

לפי תוקידידס, עלייתה של אתונה והפחד שיצרה בספרטה הפכו את המלחמה לכמעט בלתי נמנעת.

אליסון יישם מאוחר יותר את המסגרת הזו על הגיאופוליטיקה המודרנית, וטען שכאשר כוח מתעורר מאתגר כוח דומיננטי מבוסס, מתחים מבניים עלולים ליצור תנאים שמגבירים משמעותית את הסיכון לעימות.

בהקשר המודרני, סין נתפסת באופן נרחב ככוח העולה, בעוד ארצות הברית נותרת מעצמת-העל העולמית המבוססת.

מדוע סין ממשיכה להתייחס למושג

שי הזכיר את מושג מלכודת תוקידידס מספר פעמים במהלך העשור האחרון כחלק מהמסרים הדיפלומטיים הרחבים יותר של סין.

הטיעון המרכזי של בייג’ינג הוא שעימות בין מעצמות גדולות אינו בלתי נמנע אם שני הצדדים ינהלו את התחרות בזהירות ויבחרו בשיתוף פעולה במקום בעימות.

גורמים סיניים מתארים לעיתים קרובות גישה זו באמצעות ביטויים כמו “כבוד הדדי” ו”שיתוף פעולה של win-win”.

במקביל, העלאת המושג משרתת גם מטרה אסטרטגית חשובה עבור בייג’ינג.

באמצעות מסגור היחסים בין ארצות הברית לסין כמבחן מכריע לדו-קיום בין מעצמות גדולות, סין מעלה את עצמה למעמד שווה לזה של ארצות הברית בזירה העולמית.

המסר נועד להדגיש כי מערכת היחסים אינה עוסקת רק בגירעונות סחר או סכסוכים אזוריים, אלא בעיצוב מבנה הכוח העולמי העתידי.

דוגמאות היסטוריות המקושרות לעיתים קרובות לתיאוריה

תומכי מסגרת מלכודת תוקידידס מצביעים על מספר מקרים היסטוריים שבהם מתחים בין כוחות עולים למעצמות מבוססות הובילו בסופו של דבר למלחמה.

אחת הדוגמאות המצוטטות ביותר היא הדרך למלחמת העולם הראשונה, כאשר כוחה הצבאי והתעשייתי הגדל של גרמניה החל לאתגר את מעמדה הדומיננטי של בריטניה באירופה ומעבר לים.

דוגמה נוספת היא מלחמת שלושים השנים במאה ה-17, ששיקפה עימות גובר בין כוחות פרוטסטנטיים מתעוררים לבין האימפריה הרומית הקדושה הקתולית הדומיננטית.

לפי מחקרו של אליסון, 12 מתוך 16 מקרים היסטוריים של מעבר כוח כזה הסתיימו לבסוף בעימות צבאי.

מבקרים טוענים שהתיאוריה מפשטת יתר על המידה את הפוליטיקה העולמית

למרות הפופולריות שלה, תיאוריית מלכודת תוקידידס מתמודדת גם עם ביקורת משמעותית מצד חוקרים וקובעי מדיניות.

מבקרים טוענים כי מלחמות נגרמות בשל גורמים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים מורכבים הרבה יותר מאשר שינויים פשוטים בדירוגי כוח.

אחרים מזהירים כי מסגור חוזר של היחסים בין ארצות הברית לסין כעימות בלתי נמנע עלול בעצמו להגביר מתחים באמצעות עידוד חוסר אמון אסטרטגי.

מספר דוגמאות מודרניות מצביעות גם על כך שמעברי כוח שלווים אפשריים.

ארצות הברית עקפה בהדרגה את בריטניה כמעצמה העולמית הדומיננטית במהלך המאה ה-20 מבלי שהתפתח עימות ישיר בין שתי המדינות.

באופן דומה, איחודה מחדש של גרמניה וחזרתה ככוח אירופי מרכזי לאחר 1990 לא הובילו למלחמה רחבת היקף.

אפילו במהלך המלחמה הקרה, ארצות הברית וברית המועצות נמנעו מעימות צבאי ישיר למרות עשרות שנים של יריבות עזה.

המתיחות בין ארצות הברית לסין חורגת מעבר לסחר

דבריו של שי מגיעים בתקופה שבה המתיחות בין וושינגטון לבייג’ינג ממשיכה להתרחב במספר תחומים במקביל.

שתי המדינות נותרות חלוקות בנושאי מדיניות סחר, בינה מלאכותית, מגבלות על מוליכים למחצה, פעילות צבאית סביב טאיוואן, אבטחת סייבר והשפעה עולמית בשווקים מתפתחים.

העימות המתמשך סביב איראן והשיבושים בשווקי האנרגיה העולמיים הוסיפו גם שכבה נוספת של מורכבות גיאופוליטית ליחסי ארצות הברית-סין.

סין נותרת אחת מרוכשות הנפט הגדולות ביותר של איראן, בעוד ארצות הברית ממשיכה להפעיל לחץ על טהראן באמצעות סנקציות ומאמצי הרתעה צבאיים.

במקביל, שתי המדינות משולבות עמוק מבחינה כלכלית, דבר שהופך עימות ישיר ליקר עבור שני הצדדים.

הפסגה נתפסת כמבחן ליציבות אסטרטגית

אנליסטים רבים רואים בפסגת טראמפ-שי מבחן חשוב לשאלה האם שתי המעצמות מסוגלות לייצב את היחסים ביניהן על רקע התחרות הגיאופוליטית המחריפה.

שווקים ומשקיעים עוקבים מקרוב אחר סימנים לשיתוף פעולה בנושאי סחר, מדיניות בינה מלאכותית, גישה למוליכים למחצה ותיאום כלכלי רחב יותר.

למרות שהציפיות לפריצות דרך משמעותיות נותרות נמוכות יחסית, אפילו התקדמות דיפלומטית מתונה עשויה לסייע בהפחתת התנודתיות בשווקים העולמיים.

השימוש של שי במושג מלכודת תוקידידס נועד בסופו של דבר למסגר את הפסגה סביב שאלה רחבה יותר: האם שתי מעצמות עולמיות יכולות לנהל תחרות מבלי לאפשר ליריבות להסלים לעימות גלוי?