בית המשפט העליון של ארצות הברית צפוי לבחון את תחולתו של חוק הלמס-ברטון בשני תיקים מרכזיים שעשויים להגדיר מחדש כיצד חברות אמריקאיות מבקשות פיצוי על נכסים שהופקעו על ידי קובה לאחר מהפכת 1959. על הפרק עומדות תביעות בהיקף של יותר ממיליארד דולר מצד ExxonMobil וכן שאלות אחריות משמעותיות הנוגעות למפעילי קרוזים גדולים. הדיונים מתקיימים על רקע החרפת הלחץ מצד וושינגטון על הוואנה, מה שמעניק משקל גיאופוליטי נוסף למאבק משפטי המשלב מדיניות חוץ, חסינות ריבונית ופיצוי תאגידי.

תביעת המיליארד של אקסון וחסינות ריבונית

באחד התיקים, ExxonMobil תובעת יותר ממיליארד דולר פיצויים מגופים בבעלות המדינה הקובנית, בטענה כי נכסי נפט וגז שהולאמו בשנת 1960 מוחזקים ומנוצלים באופן בלתי חוקי עד היום. החברה הגישה תביעה נגד Corporación CIMEX בשנת 2019 לאחר שממשל טראמפ ביטל השעיה נשיאותית ארוכת שנים שמנעה הגשת תביעות מכוח חוק הלמס-ברטון.

בתי משפט בערכאות נמוכות יותר קבעו כי תאגידים בבעלות המדינה הקובנית יכולים להסתמך על עקרון החסינות הריבונית הזרה — דוקטרינה שבדרך כלל מגנה על ממשלות זרות וסוכניהן מפני תביעות בארצות הברית, אלא אם חלים חריגים ספציפיים. אקסון ערערה על הפסיקה, בטענה שמסגרת חוק הלמס-ברטון נועדה בדיוק לחדור הגנות אלה כאשר נטען ל”סחר” בנכסים שהוחרמו.

פרשנותו של בית המשפט העליון עשויה להשפיע באופן משמעותי על היקף הסמכות של בתי המשפט בארצות הברית להחיל שיפוט על ישויות מדינתיות זרות, במיוחד בהקשרים רגישים מבחינה פוליטית.

מבחן האחריות של חברות הקרוזים

התיק השני מתמקד בשאלה האם Carnival, Royal Caribbean, Norwegian Cruise Line ו־MSC Cruises יכולות לשאת באחריות בגין שימוש במתקני נמל הוואנה שהופקעו מזכיין אמריקאי בשנת 1960. התובעת, Havana Docks, החזיקה בזיכיון ל־99 שנים שניתן לה בשנת 1934 ואשר בוטל לאחר עלייתו של פידל קסטרו לשלטון.

שופט פדרלי הטיל בתחילה פסקי דין בהיקף של יותר מ־100 מיליון דולר נגד מפעילי הקרוזים, לאחר שקבע כי השימוש שלהם ברציפים בין השנים 2016 ל־2019 מהווה “סחר” בלתי חוקי. עם זאת, בית משפט לערעורים הפך את ההחלטות הללו, בקובעו כי הזיכיון של Havana Docks פג בשנת 2004, זמן רב לפני שחברות הקרוזים החלו להשתמש במתקנים.

בחינתו של בית המשפט העליון עשויה להבהיר כיצד מועדי תפוגה, המשכיות זכויות קניין והגדרות סטטוטוריות מצטלבים במסגרת חוק הלמס-ברטון — סוגיות שעשויות להשפיע על תביעות רבות תלויות ועומדות ותביעות עתידיות.

פרשנות משפטית פוגשת אסטרטגיה גיאופוליטית

כאשר הקונגרס חוקק את חוק הלמס-ברטון בשנת 1996, הוא התיר הגשת תביעות אך אפשר לנשיאים להשעות את הסעיף מטעמי ביטחון לאומי. במשך יותר משני עשורים, ממשלים עוקבים נמנעו מהפעלת מנגנון ההתדיינות כדי למנוע חיכוך דיפלומטי עם בעלות ברית שחברותיהן פועלות בקובה. ממשל טראמפ שינה גישה זו בשנת 2019, ופתח את הדלת לתביעות תאגידיות.

החלטת בית המשפט כעת מגיעה על רקע מתיחות מדינית מחודשת כלפי קובה. פסיקה שתטיב עם התובעים התאגידיים עשויה לעודד תביעות נוספות נגד חברות זרות או ישויות מדינתיות המעורבות בנכסים קובניים. מנגד, פרשנות מצמצמת יותר עשויה לאשרר מגבלות על התדיינות חוץ-טריטוריאלית ועל חסינות ריבונית.

עבור משקיעים ותאגידים רב-לאומיים, לתוצאה יש השלכות החורגות מקובה עצמה. היא עשויה לעצב את האופן שבו בתי המשפט בארצות הברית מאזנים בין זכויות פיצוי סטטוטוריות לבין שיקולי כיבוד הדדי בינלאומי ודיפלומטיה. חברות הפועלות במדינות שבהן קיימת היסטוריה של מחלוקות קנייניות יעקבו מקרוב אחר התקדים.

במבט קדימה, פרשנותו של בית המשפט העליון תשפיע ככל הנראה לא רק על סיכויי הפיצוי של אקסון ו־Havana Docks, אלא גם על אכיפת חוקים אמריקאיים הקשורים לסנקציות. בעולם שבו גיאופוליטיקה ואחריות תאגידית מצטלבות יותר ויותר, תיק זה עשוי להגדיר מחדש את הזירה המשפטית בסכסוכי נכסים חוצי גבולות.