חלק גדול מהשיח הכלכלי הגלובלי והמקומי במחצית שנת 2026 מאופיין ברמות גבוהות של רעש תקשורתי והיסטריה פסיכולוגית סביב קצב ההטמעה של פתרונות בינה מלאכותית (AI) בשוק התעסוקה הריאלי. עם זאת, ניתוח עומק מקרו-כלכלי שמציג קן פישר, מייסד ויו”ר פישר השקעות (Fisher Investments) המנהלת למעלה מ-236 מיליארד דולר, מציע פרספקטיבה היסטורית שקולה המפרקת את הנרטיב האפוקליפטי של וול סטריט. לשיטתו של פישר, השווקים הפיננסיים מתמחרים מראש את כל התרחישים העתידיים הקיצוניים, והניסיון לבנות אסטרטגיות מסחר קצרות טווח המבוססות על רדיפת הנפקות חמות או ספקולציות AI מייצג יוהרה פיננסית, בעוד שהמציאות בפועל מוכיחה כי השינוי המבני יהיה הדרגתי, מבוזר ומעצים – ולא משמיד.

מיתוס השעיר לעזאזל: פירוק מנגנון הפיטורים התאגידי

במהלך הרבעונים האחרונים הפכה ה-AI לתירוץ השכיח ביותר בארגז הכלים של הנהלות תאגידיות לצורך הצדקת מהלכי התייעלות וקיצוצי כוח אדם אגרסיביים. כותרות העיתונים קשרו בין סבבי פיטורים מאסיביים בחברות פינטק דוגמת בלוק (Block), ענקית המדיה החברתית מטא (Meta), ובחברות טכנולוגיה מובילות בישראל דוגמת Wix, ראפיד (Rapyd), אמדוקס ו-Skai, לבין מעבר לאופטימיזציה אלגוריתמית מבוססת מודלי שפה גדולים. כאב הפיטורים והשפעתו על רווחת העובדים הם ממשיים לחלוטין, אך פישר מבהיר כי ייחוס המהלכים הללו לבינה מלאכותית בלבד מהווה כשל אנליטי ושגה בהבנת הדינמיקה העסקית.

האמת הפונדמנטלית מאחורי התכווצות מצבת העובדים פשוטה ופחות קוסמית: חברות אלו סובלות משחיקה מתמשכת בשווי השוק שלהן ומגמת ירידה ארוכת טווח במניותיהן, פועל יוצא של גיוסי יתר קיצוניים ורכישות ממונפות שבוצעו בצורה לא פרופורציונלית בתקופת הגאות שלאחר הקורונה. הנהלות רבות משתמשות בנרטיב ה-AI כמעין “שעיר לעזאזל” רגולטורי ותקשורתי, שנועד להציג את הקיצוצים כמהלך פרואקטיבי של קדמה טכנולוגית המכוון להשאת רווחים (ובכך לרצות את ציבור המשקיעים בוול סטריט), ולא כתיקון כפוי של טעויות ניהוליות מהעבר. ההיסטוריה הכלכלית מלמדת כי פחד זה שחזר על עצמו במדויק ב-1981 עם כניסת המחשבים האישיים למשרדים; המשרות לא חוסלו אלא עברו טרנספורמציה מקצועית, תוך רכישת מיומנויות חדשות ושיפור הפריון הכללי.

צווארי בקבוק פיזיים וחשיבותו של שיקול הדעת האנושי

מעבר להיבט התעסוקתי, האסטרטגיה המאקרו-כלכלית המתונה של פישר נשענת על זיהוי חסמים פיזיים ורגולטוריים קשיחים המאיטים את פריסת תשתיות החומרה העולמיות. המרוץ להקמת מרכזי נתונים (דאטה סנטרס) בישראל ובעולם נתקל במגבלות הנדסיות קשות: מצוקת אנרגיה חריפה ודאגות אספקה מוצדקות, מחסור חנק בשרשראות האספקה של שבבים מתקדמים, והתנגדויות מקומיות מטעמי איכות סביבה. חסמים אלו מבטיחים כי קצב השינוי התעשייתי יתנהל במסלול המזכיר את חדירת האינטרנט – תהליך עמוק שנמשך עשורים ולא מהפכה ליניארית של לילה אחד.

יתרה מכך, בענפים מובילי ידע המבוססים על ניהול סיכונים מורכב, כגון בנקאות להשקעות, ייעוץ מס ועריכת דין, הבינה המלאכותית מוגדרת ככלי עזר פונקציונלי בלבד ולא כתחליף לגורם האנושי. לקוחות מוסדיים ופרטיים מחפשים מומחיות, שיקול דעת אנושי ולקיחת אחריות משפטית (Accountability). לא ניתן להטיל אחריות שילוחית או לתבוע אפליקציית AI בגין שגיאה פיננסית בדוחות כספיים. לעומת זאת, הפוטנציאל האמיתי של הטכנולוגיה מתפתח דווקא במקומות הדורשים התייעלות תפעולית ממוקדת עקב הזדקנות האוכלוסייה, כגון פיתוחים ישראליים דוגמת Sensi.AI, המספקים פתרונות מעקב וניתוח מדדים קריטיים לטיפול בקשישים. כוחה האמיתי של הטכנולוגיה אינו טמון בצמצום עלויות באמצעות פיטורים, שכן אף חברה לא שינתה את העולם על ידי ביצוע אותן משימות עם פחות אנשים, אלא בשחרור העובדים ממטלות שגרתיות לצורך התמקדות בפרויקטים בעלי ערך מוסף גבוה.

פסקה מסכמת:

הניתוח המפוכח של קן פישר מזכיר לתעשיית ניהול הנכסים המקומית כי שמירה על ראש צלול וריסון רגשי הם המפתחות המרכזיים להישרדות בשווקים הפיננסיים המודרניים. מנהלי הקצאת נכסים ואסטרטגים בכירים מבינים היטב כי הפאניקה סביב חיסול משרות המוני משוללת אחיזה היסטורית, וכי הדרך הנכונה לחשיפה לענף הטכנולוגיה היא באמצעות השקעה בתאגידי ענק המציגים רווחיות חשבונאית קשיחה ותזרים מזומנים חופשי חיובי, ולא באמצעות רדיפה אחר טרנדים ספקולטיביים חולפים. בטווח הבינוני, חברות שישכילו להשתמש ב-AI כמנוף להעצמת עובדיהן יציגו ביצועי יתר, בשעה שחברות שיסתמכו על קיצוצים קוסמטיים יאבדו את חוסנן המבני. עבור החוסך והמשקיע הישראלי, התובנה המרכזית היא שיש לבצע פיזור נכסים כירורגי והדוק, תוך התעלמות מרעשי רקע קצרי טווח והתמקדות בחברות ערך המשלבות חדשנות טכנולוגית זהירה עם עצמאות מימונית מוחלטת אל מול גלי התנודתיות של שוקי ההון הגלובליים.