שכר המינימום נותר סוגיה כלכלית ופוליטית מרכזית ברחבי אירופה בשנת 2026, כאשר יוקר המחיה המאמיר ממשיך לבחון את חוסנם של משקי הבית. על פי הערכות המבוססות על נתוני Eurostat, כ-12.8 מיליון עובדים ב-22 מדינות האיחוד האירופי מרוויחים את שכר המינימום החוקי או פחות ממנו. עם זאת, למרות האינפלציה, חלק משמעותי מהעובדים הללו נכנסו לשנה החדשה ללא העלאת שכר מהותית, מה שמדגיש את האופי הבלתי אחיד של הגנת השכר ביבשת.

המובילות הנומינליות: פער יורו רחב

במונחים חודשיים ברוטו, שכרי המינימום באירופה משתנים באופן דרמטי. בראש דירוג האיחוד האירופי ניצבת לוקסמבורג, שם שכר המינימום מגיע ל-2,704 אירו לחודש. אחריה מדורגות אירלנד (2,391 אירו), גרמניה (2,343 אירו), הולנד (2,295 אירו) ובלגיה (2,112 אירו). חמש מדינות אלו יוצרות קבוצה מצומצמת שבה שכר המינימום החוקי עולה על 2,000 אירו, ומשקפת הן רמות פריון גבוהות יותר והן מנגנוני קביעת שכר מפותחים יותר.

צרפת נמצאת מעט מתחת לרמה זו עם 1,823 אירו, בעוד ששכר המינימום בספרד יורד ל-1,381 אירו — נתון המדגיש כי גם כלכלות שכנות יכולות להציג פערים חדים. בתחתית הספקטרום של האיחוד האירופי נמצאת בולגריה עם שכר מינימום של 620 אירו. כאשר כוללים גם מדינות מועמדות לאיחוד, הפער מתחדד עוד יותר: באוקראינה שכר המינימום עומד על 173 אירו בלבד, ובמולדובה על 319 אירו.

מתחת ל-1,000 אירו: המציאות של מזרח אירופה

מתוך 29 מדינות אירופיות שבהן קיים שכר מינימום חוקי, 15 עדיין נמצאות מתחת לרף של 1,000 אירו. קבוצה זו כוללת את כל המדינות המועמדות לאיחוד וכן מספר מדינות חברות במזרח ובדרום-מזרח אירופה. הונגריה (838 אירו), רומניה (795 אירו) וצ’כיה (924 אירו) ממחישות כיצד חלקים נרחבים מכוח העבודה האירופי עדיין פועלים הרחק מרמות ההכנסה של מערב היבשת במונחים נומינליים.

הפיצול הגיאוגרפי הזה משקף הבדלים מבניים ארוכי טווח, בהם פריון עבודה, הרכב תעשייתי וכוח מיקוח. מומחים מציינים בעקביות כי שכר גבוה בר-קיימא אפשרי רק כאשר התפוקה הכלכלית לעובד תומכת בו.

כוח הקנייה משנה את התמונה

עם זאת, שכר נומינלי מספר רק חלק מהסיפור. כאשר מתאימים את הנתונים לסטנדרטים של כוח קנייה (PPS), המתחשבים בהבדלי יוקר מחיה, הפערים מצטמצמים משמעותית. במונחי PPS, שכרי המינימום באיחוד האירופי נעים בין כ-886 באסטוניה ל-2,157 בגרמניה.

בעוד שקבוצת המדינות המובילות נותרת ברובה ללא שינוי, מספר מדינות בעלות הכנסה נמוכה משפרות את מיקומן היחסי. רומניה מציגה את הקפיצה הבולטת ביותר, ועוברת מקרבת תחתית הדירוג במונחי אירו אל מרכז הטבלה כאשר נבחן כוח הקנייה. גם סרביה, טורקיה וצפון מקדוניה מטפסות בדירוג, מה שמעיד כי מחירים נמוכים יותר מפצים חלקית על שכר נומינלי חלש.

לעומת זאת, צ’כיה ואסטוניה נופלות בחדות בדירוגי ה-PPS, מה שמעיד שיוקר המחיה שוחק יותר מהיתרון הנתפס של שכרן הנומינלי.

קיפאון למרות האינפלציה

מאפיין בולט בנתונים העדכניים הוא מספר המדינות שלא רשמו שינוי בשכר. בלגיה, אסטוניה, יוון, ספרד, לוקסמבורג וסלובניה לא העלו את שכר המינימום בין יולי 2025 לינואר 2026. מנגד, בולגריה, הונגריה, ליטא וסלובקיה סיפקו העלאות דו-ספרתיות, בניסיון לצמצם פערים לאחר שנים של צמיחה איטית בשכר.

במבט קדימה, שכרי המינימום צפויים להישאר מדד רגיש ללכידות חברתית וליכולת הכלכלית כאחד. ככל שהאינפלציה מתמתנת באופן לא אחיד והתחזיות לצמיחה מתפצלות, קובעי המדיניות ניצבים בפני לחץ גובר לאזן בין תחרותיות לרמת חיים.