ריבית על החוב האמריקאי שוברת שיאים: לאן הולך כל הכסף?

הוצאות הריבית של ממשלת ארה”ב הגיעו לנקודת שיא היסטורית. על פי נתוני משרד האוצר האמריקאי, בעשרת החודשים הראשונים של שנת הכספים 2025 שילמה ארה”ב טריליון דולר בריבית – יותר מכל שנה קודמת בתקופה זו. הקצב הנוכחי מצביע על כך שהסכום הכולל יעלה על 1.2 טריליון דולר עד לסוף השנה, נתון שמעולם לא נרשם בהיסטוריה הפיסקלית של המדינה.

ריבית כמרכיב שני בגודלו בתקציב הפדרלי

במהלך השנה האחרונה, הוצאות הריבית עקפו את ההוצאות על ביטחון ובריאות – תחומים שנחשבו במשך שנים כעמודי תווך של התקציב הפדרלי – וכל אחת מהן הסתכמה בכ־900 מיליארד דולר. למעשה, רק ההוצאה על ביטוח לאומי גבוהה יותר, עם כ־1.5 טריליון דולר. המשמעות ברורה: הריבית הופכת במהירות לאחד המנועים המרכזיים שמכתיבים את מבנה התקציב האמריקאי.

לאן זורמים תשלומי הריבית?

הכסף שמשלם משרד האוצר האמריקאי כריבית אינו “נעלם באוויר”. הוא מחולק בין שלושה גורמים עיקריים:

ראשית, חלק גדול מהתשלומים מופנה למשקיעים מוסדיים ובנקים אמריקאים, המחזיקים באגרות חוב ממשלתיות כחלק מניהול ההון שלהם. מוסדות פיננסיים אלה מסתמכים על הריביות כהכנסה קבועה ויציבה.

שנית, משקיעים פרטיים וקרנות נאמנות – הן בתוך ארה”ב והן מחוצה לה – מהווים חלק משמעותי מבעלי החוב. ריבית שמשולמת להם הופכת להכנסה ישירה של קרנות פנסיה, קופות גמל ומשקיעים זרים, בעיקר מיפן, סין ומדינות אירופה.

שלישית, חלק לא מבוטל מהחוב מוחזק על ידי הפדרל ריזרב עצמו. מאז משבר 2008 ועד עידן הקורונה, הפד רכש טריליוני דולרים של אג”ח כחלק ממדיניות ההרחבה הכמותית. כאשר האוצר משלם ריבית על אג”ח אלו, הכסף נכנס תחילה אל הפד, אך רובו מוחזר לאוצר בצורת העברת עודפים שנתית – מה שמקטין חלקית את נטל הריבית נטו.

השלכות פיסקליות ומבניות

העובדה שתשלומי הריבית עולים על רוב ההוצאות הממשלתיות האחרות מציבה סימן אזהרה ברור. כל דולר שמשולם כריבית הוא דולר שלא מושקע בתשתיות, חינוך או חדשנות. המשמעות היא שארה”ב עלולה להיקלע למלכודת חוב: ריביות גבוהות מזינות חוב מתרחב, והחוב בתורו מגדיל את הריביות שיש לשלם בעתיד.

בנוסף, העובדה שחלק ניכר מהכסף זורם לגורמים זרים פירושה העברה ישירה של עושר מחוץ לארה”ב. זה מחזק את התלות של וושינגטון בשווקים הגלובליים ומצמצם את חופש הפעולה התקציבי.

מבט קדימה

אם מגמת הריבית תימשך, שנת 2025 תיזכר כנקודת מפנה היסטורית במדיניות הפיסקלית של ארה”ב. השאלה הגדולה היא האם הממשל והפד יצליחו לבלום את קצב העלייה בהוצאות הריבית באמצעות הורדת ריביות או צעדים לצמצום החוב. אחרת, חלק הולך וגדל מהתקציב הפדרלי יופנה לניהול חובות העבר במקום לעיצוב העתיד.