אחת השאלות הפחות מדוברות בניהול הון פרטי היא שאלת המבנה המוסדי: האם נכון לרכז את כלל ההשקעות בבית השקעות אחד, או לפזר בין מספר גופים.

רבים מהמשקיעים מקבלים החלטה זו באופן אינטואיטיבי — לעיתים מתוך נוחות, לעיתים מתוך נאמנות לגוף מסוים — אך בפועל מדובר בהחלטה מבנית בעלת השלכות אסטרטגיות.

ניהול הון מתקדם אינו בוחן רק את בחירת המוצרים, אלא גם את בחירת המוסדות דרכם מנוהלים אותם מוצרים.

יתרונות הריכוז: שליטה ופשטות

ריכוז כלל הנכסים בגוף אחד מייצר מספר יתרונות ברורים.

ראשית, פשטות תפעולית. דוח אחד, נקודת קשר אחת, ממשק אחד. עבור משקיע שאינו מעוניין במורכבות, מדובר בשיקול משמעותי.

שנית, לעיתים ניתן להשיג כוח מיקוח טוב יותר בדמי ניהול כאשר כלל ההון מרוכז במקום אחד. היקף נכסים גדול מאפשר ניהול מו”מ אפקטיבי יותר.

שלישית, קיימת לכאורה שליטה אסטרטגית אחידה. גוף אחד רואה את כלל התמונה ויכול לנהל את ההקצאה הפנימית בצורה מתואמת.

אך יתרונות אלה אינם מוחלטים.

סיכון מוסדי – המשתנה הפחות מוערך

כאשר כלל ההון מרוכז בגוף אחד, נוצרת תלות מלאה במערכותיו, במדיניותו וביציבותו.

גם אם מדובר בגוף יציב ומפוקח, סיכון מוסדי אינו אפס. שינוי במדיניות השקעה, שינוי הנהלה, מיזוגים, שינויים רגולטוריים או כשל תפעולי – כל אלו עשויים להשפיע ישירות על כלל ההון.

פיזור בין מספר גופים מפחית את ריכוזיות הסיכון המוסדי.

חשוב להדגיש: אין מדובר בסיכון קריסה, אלא בסיכון תפעולי, אסטרטגי וניהולי.

ריכוזיות אסטרטגית מול גיוון סגנוני

מעבר לסיכון המוסדי, קיימת גם שאלת הגיוון האסטרטגי.

גופים שונים פועלים תחת תפיסות השקעה שונות: חלקם שמרניים יותר, חלקם אגרסיביים יותר, חלקם מתמקדים בשוק המקומי ואחרים בזירה הבינלאומית.

ריכוז מוחלט בגוף אחד משמעו חשיפה לסגנון ניהול יחיד.

פיזור מוסדי מאפשר חשיפה לגישות שונות, לעיתים גם להקצאת נכסים מגוונת יותר.

עם זאת, פיזור יתר ללא תיאום מרכזי עלול ליצור חוסר עקביות, כפילויות ואובדן שליטה כוללת — בעיה שכבר ניתחנו במאמרים הקודמים.

השפעת גודל ההון

גודל ההון הוא משתנה מכריע בהחלטה זו.

עבור הון קטן או בינוני, ריכוז עשוי להיות יעיל ופשוט יותר. מורכבות יתר אינה בהכרח תורמת ערך.

לעומת זאת, ככל שההון גדל והמבנה מורכב יותר — שילוב נכסים ציבוריים, אלטרנטיביים, חשיפה מטבעית ואולי גם מבנה בינלאומי — כך עולה הרלוונטיות של מודל רב־מוסדי.

במבנים גדולים יותר נהוג לעיתים לעבוד במודל Multi-Custodian, שבו ההון מוחזק במספר מסגרות נפרדות לצורך בקרה, הפרדת סיכונים וגמישות אסטרטגית.

כוח מיקוח ושליטה

פיזור בין גופים עשוי לשפר את כוח המיקוח של המשקיע.

כאשר גוף יודע כי אינו מחזיק בבלעדיות מלאה על ההון, נוצרת דינמיקה תחרותית טבעית.

עם זאת, ריכוז גדול במקום אחד עשוי גם הוא לייצר תנאים מועדפים.

השאלה אינה טכנית — אלא אסטרטגית: מה משרת טוב יותר את מבנה ההון הספציפי.

מודל היברידי: האיזון המתבקש

בפועל, במקרים רבים המבנה האופטימלי אינו קיצוני לכאן או לכאן.

ליבה מרכזית של ההון עשויה להיות מנוהלת בגוף אחד לצורך תיאום אסטרטגי ברור, בעוד רכיבים ייעודיים — אלטרנטיב, חשיפה בינלאומית, אסטרטגיות משלימות — מנוהלים בגופים נוספים.

מודל זה מאפשר ליהנות מיתרונות הריכוז לצד גיוון ושליטה מוסדית רחבה יותר.

מעבר משאלה טקטית לשאלה מבנית

הטעות הנפוצה היא לשאול “איפה אקבל תשואה גבוהה יותר”.

השאלה הנכונה היא “איזה מבנה מוסדי משרת את האסטרטגיה שלי בצורה מיטבית לאורך זמן”.

ניהול הון מתקדם אינו עוסק רק בבחירת נכסים — אלא בבניית ארכיטקטורה מוסדית שמאזנת בין יעילות, שליטה, פיזור סיכונים וגמישות עתידית.

משקיע שמעוניין לבחון האם המבנה המוסדי הקיים שלו אכן תואם את היקף ההון ואת מטרותיו ארוכות הטווח צריך לבצע מיפוי מלא של החשיפות, התלות המוסדית והאפשרויות הקיימות בשוק — לפני קבלת החלטה עקרונית לכאן או לכאן.