קיצוצי מס לחברות: רווח עתק לטכנולוגיה הגדולה, נטל לעסקים הקטנים?

תרשים חדש שממחיש את החיסכון הצפוי במס של חברות הטכנולוגיה הגדולות בארה”ב הצית מחדש את הוויכוח סביב השוויון במערכת המס הפדרלית. לפי קבוצת המחקר Zion Research Group, ארבע מהחברות הגדולות בארה”ב – אלפאבית, אמזון, מיקרוסופט ומטא – צפויות לחסוך יחד סכום עתק של 56 מיליארד דולר במסים השנה, בזכות שינויים בחוקי המס הפדרליים שנכנסו לתוקף בקיץ. אמנם מדובר בבשורה טובה לבעלי המניות, אך עולות שאלות בסיסיות: מי באמת מרוויח מהרפורמה – ומי נושא בעלות?

אופטימיזציה חוקית או חוסר איזון מערכתי?

שינויי המס הוצגו כהזדמנות לעידוד השקעות מקומיות, חדשנות ויצירת מקומות עבודה. אך חלוקת ההטבות נראית מוטה בבירור. אלפאבית, חברת האם של גוגל, צפויה לחסוך כ-19 מיליארד דולר, יותר מהתמ”ג השנתי של מדינות קטנות. אמזון תיהנה מ-15.5 מיליארד, בעוד שמיקרוסופט ומטא צפויות לחסוך 12.5 מיליארד ו-10 מיליארד דולר, בהתאמה.

תוצאה חד-צדדית זו מחייבת בחינה מעמיקה: בעוד שחברות בינלאומיות מצליחות לצמצם את חבות המס שלהן בצורה חוקית דרך ניכויים, דחיות ותכנון חשבונאי מתוחכם – העסקים הקטנים והאזרחים מן השורה ממשיכים לשלם את המס המלא.

עסקים קטנים: המממנים השקטים של המערכת

בניגוד לתאגידי הענק, שמעסיקים יועצי מס ומשפיעים על מדיניות דרך לוביסטים, לעסקים הקטנים אין את היכולת או המבנה ליהנות מהטבות מס מורכבות. רובם משלמים מסים במזומן, ללא גישה לניכויים נדיבים עבור מו”פ, פעילות בינלאומית או הכנסות נדחות. במילים אחרות, הקבוצה שמובילה את הצמיחה והחדשנות ברמה המקומית – מודרת מהחגיגה.

גרוע מכך, עסקים קטנים נפגעים יותר מעלויות עולות של בריאות, ביטוח ואשראי – כל זאת תוך התמודדות עם נטל בירוקרטי כבד ומעיק יחסית לגודלם.

מערכת הוגנת על הנייר – לא במציאות

אמנם אסטרטגיות המס של החברות אינן בלתי חוקיות, אך השאלה הרחבה יותר היא שאלת ההוגנות. כל דולר שלא נגבה מאלפאבית או אמזון – הוא דולר שלא הושקע בכבישים, חינוך, תוכניות רווחה או תמיכה ביזמים. התוצאה המצטברת: חוסר איזון פיסקלי מתמשך, שבו ההכנסות ממסים נשענות יותר ויותר על שכירים ועסקים קטנים – אלו שיש להם הכי פחות יכולת לתכנן מסים או לנצל ניכויים.

התמונה הציבורית ברורה: בעידן שבו אי-שוויון כלכלי הוא נושא פוליטי מרכזי, התאגידים מקבלים כלים להסתרת רווחיהם – בזמן שהאזרח הממוצע נושא בנטל.

חקיקה שממסדת אי-שוויון

רפורמות במס נמכרות לציבור כזרזי צמיחה. אך כאשר רק השחקנים הגדולים נהנים, התוצאה היא מיסוד של אי-שוויון. החיסכון במס לא תמיד מתורגם להעלאת שכר, גיוס עובדים או השקעות מקומיות – אלא מופנה לעיתים קרובות לרכישות מניות עצמאיות, דיבידנדים, ואסטרטגיות התרחבות גלובלית שלא מועילות לקהילות שבהן החברות פועלות.

אם המגמה תימשך, נעמוד בפני מערכת מס דו-שכבתית: אחת לחברות בעלות יכולת תכנון פיננסי מתקדמת – ואחת לכל היתר.

המשקיעים מרוויחים (לעת עתה), אבל מה עם היציבות לטווח ארוך?

מנקודת מבט של בעלי מניות, נטל מס נמוך מתורגם לרווח נקי גבוה יותר ולמאזן חזק יותר. בטווח הקצר – זה טוב למניות ולביטחון המשקיעים. אך בטווח הארוך, קיים סיכון לתגובה פוליטית חריפה. הזעם הציבורי עשוי להוביל לקריאות להטלת מסי עושר, היטלים על שירותים דיגיטליים או סגירת פרצות מס.

ואכן, קובעי מדיניות בארה”ב ובאירופה כבר בוחנים מס מינימום עולמי ודרישות דיווח חדשות. כל שינוי במגמה הציבורית עלול לחשוף את החברות – ואת שוויין – לרוחות נגד בלתי צפויות.

מערכת שבורה – או אחת שפועלת בדיוק כפי שהתכוונו?

יתכן שהבעיה האמיתית אינה מה שהחוק מאפשר – אלא מה שהוא מתמרץ. כאשר מבנה המס מתגמל מורכבות וגודל במקום תרומה והשפעה, החוזה החברתי בין עסקים לחברה נשחק. אלפאבית ומיקרוסופט אולי פועלות לפי הכללים – אך זה לא אומר שהכללים משרתים צמיחה שוויונית.

אם המגמה הנוכחית תימשך, ארה”ב עלולה למצוא את עצמה עם כלכלה מפוצלת: מצד אחד חברות המצליחות בזכות שליטה רגולטורית – ומצד שני אזרחים שמקיימים את הכללים ומאבדים אחיזה.

הלחץ לרפורמה – בלתי נמנע?

עם גירעונות פדרליים הולכים וגדלים ושירותים ציבוריים תחת עומס, גובר הלחץ לבחון מחדש מי משלם – וכמה. מדיניות המס, שפעם הייתה עניין טכני, הפכה לחזית בקרב על צדק כלכלי.

עד שתתרחש רפורמה מקיפה שתיישר את הקו בין תמריצי המס לערך חברתי – נמשיך לראות כותרות על שיאים חדשים בחיסכון מס תאגידי, לצד תחושת ניכור הולכת וגדלה בקרב אלו שהושארו מחוץ למשוואה.