הגרף שפורסם על ידי Apollo מציג תרחיש דמוגרפי חמור, לפיו אוכלוסיית גיל העבודה בסין (בני 15–59) תרד מ־893 מיליון איש בשנת 2025 ל־253 מיליון בלבד בשנת 2100. מדובר בצניחה של מעל 70% בתוך פחות ממאה שנה – תהליך שעתיד לערער את היסודות של הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. מעבר לנתונים היבשים, המשמעות רחבה הרבה יותר: מדובר בשינוי מבני מהותי בכל מנגנוני הצמיחה, הפיננסים, ההשקעות והכוח הגיאופוליטי של סין.

מגמה בלתי ניתנת לעצירה: משיא דמוגרפי לצלילה ארוכת טווח
האוכלוסייה בגיל העבודה היא הליבה היצרנית של כל מדינה מודרנית. היא תורמת ל־GDP דרך תעסוקה, יזמות, מיסוי וצריכה. העובדה שסין עומדת לאבד קרוב לשני שלישים מאוכלוסיית גיל העבודה שלה יוצרת לחץ אדיר על כל מנגנוני הכלכלה הפנימית. הירידה מ־893 מיליון ל־631 מיליון עד 2050 היא כבר משמעותית בפני עצמה, אך הנפילה ל־253 מיליון עד 2100 היא התדרדרות של ממש. מדובר בתהליך איטי אך בלתי הפיך כמעט, שכן גם שינוי במדיניות הילודה לא יוכל להפוך את הגלגל בטווח הזמן הריאלי.

השקעות, צריכה וצמיחה: מנועי הכלכלה הסינית תחת מתקפה
שלושת המנועים המרכזיים שמזינים את הכלכלה הסינית – הצריכה המקומית, ההשקעות הפרטיות והצמיחה בתוצר – תלויים באופן ישיר בכוח העבודה הזמין. ככל שאוכלוסיית גיל העבודה מצטמצמת, כך קטן כוח הקנייה, יורד שיעור ההשתתפות בעבודה, ומתרחבת התלות במערכת הרווחה. ההוצאה הציבורית נאלצת להתמקד בטיפול באוכלוסייה מבוגרת – על חשבון השקעות בפיתוח תשתיות, חינוך או חדשנות. המודל הכלכלי ששירת את סין בעשורים האחרונים, המבוסס על תיעוש מסיבי וייצוא בהובלת עבודה זולה, הופך לפחות רלוונטי.

מהפכת האוטומציה תצליח לגשר על הפער? סימני שאלה רבים
אחד הטיעונים הרווחים הוא שסין תצליח להחליף את המחסור בכוח עבודה באמצעות רובוטיקה, בינה מלאכותית ומיכון מתקדם. ואכן, סין היא אחת המובילות בעולם ברכישת רובוטים תעשייתיים, אך פתרונות אלה אינם מתאימים לכל ענף. שירותים, תחבורה, חינוך ורפואה – כולם נשענים במידה רבה על כוח אדם אנושי. מעבר לכך, השקעה באוטומציה דורשת הון, ידע טכנולוגי, ומסגרת רגולטורית מתקדמת – שלעיתים קרובות אינה זמינה בפריפריה הסינית. גם אם הפער ייסגר טכנולוגית – תישאר בעיה מהותית של ביקוש פנימי חלש, על רקע אוכלוסייה מזדקנת וחסרת מוטיבציה לצריכה.

השלכות גיאופוליטיות: יתרון דמוגרפי הופך לחולשה אסטרטגית
כשהדינמיקה הדמוגרפית מתהפכת, מדינה מאבדת בהדרגה את כוחה בזירה הבינלאומית. סין צפויה לאבד את מקומה כ”מפעל של העולם” לטובת מדינות כמו הודו, וייטנאם, אינדונזיה או אפילו מקסיקו – שם האוכלוסייה צעירה וצומחת. זרימת הון זר תוסט בהדרגה אל שווקים מתעוררים אחרים, וסין תתקשה לשמור על יתרון תחרותי לאורך זמן. גם מאזן הכוחות הגאו-פוליטי עלול להשתנות, כאשר מדינה שמתקשה לתחזק את כוחה הכלכלי תתקשה גם להצדיק השקעות צבאיות או יוזמות בינלאומיות גדולות כמו ה-Belt and Road.

שינוי מדיניות הילודה? לא מספיק ולא בזמן
הממשל הסיני הבין את הבעיה כבר לפני עשור – וביטל את מדיניות הילד האחד. כיום, סין מאפשרת ואף מעודדת לידת שלושה ילדים למשפחה. אך התגובה הציבורית למהלך הייתה פושרת. זוגות צעירים מדווחים על לחצים כלכליים כבדים, מחירי דיור מאמירים, שעות עבודה מתישות וחוסר תמיכה מוסדית בהורות. כך שגם אם המדיניות השתנתה – השפעתה בפועל זניחה. שיעור הילודה בסין נותר אחד הנמוכים בעולם, ואינו מראה סימני התאוששות. בכך מתרוקן כל סיכוי לבלום את המגמה הדמוגרפית השלילית בטווח הבינוני.

משקיעים בינלאומיים צריכים לחשב מסלול מחדש
המשקיעים צריכים להבין שסין כבר איננה הסיפור הדמוגרפי של המאה ה־21. עקומת הגיל במדינה הולכת ונהיית דומה לזו של יפן – עם יתרון משמעותי הרבה פחות. עבור מי שמשקיע באג”ח ממשלת סין, בנדל”ן סיני או בקרנות סל ממוקדות סין – חשוב לשקלל את הסיכונים לטווח הארוך. ייתכן מאוד ששווקים דמוגרפיים צעירים – כמו הודו, ניגריה, ברזיל או הפיליפינים – יהפכו ליעד אטרקטיבי יותר להשקעות, לא רק בזכות הפוטנציאל הצרכני אלא גם בזכות פרופיל הצמיחה המבני שלהם. סין תישאר שחקן מרכזי, אך לא עוד מנוע בלתי מעורער של הכלכלה העולמית.