בין גרפים למציאות: הגירעון המסחרי בארה”ב שוברת שיאים

הגרף האחרון המתאר את הגירעון המסחרי של ארה”ב מציג מציאות מטרידה: נכון למאי 2025, הגירעון השנתי הכולל חצה את רף ה־1.4 טריליון דולר, וזאת למרות שורה של הסכמי סחר שהושגו בשנים האחרונות. עיקר הגירעון מתרכז במספר שותפות מסחריות בולטות – ובראשן סין, האיחוד האירופי, מקסיקו ווייטנאם – בעוד ש”יתר המדינות”, המיוצגות בגרף באפור, מהוות אחוז קטן בלבד מהבעיה הכוללת. התמונה שעולה היא של תלות כרונית ביבוא זול, תעשייה מקומית מדולדלת, ושוק פנימי שמסרב להצטמצם.

אל תוך הרקע הזה נכנסת שוב מדיניותו הכלכלית של הנשיא לשעבר והכיום שוב מועמד – דונלד טראמפ, אשר מבטיח כי חידוש המכסים והידוק הסחר עם סין, אירופה ומדינות אחרות יהפוך את הגירעון לניתן לשליטה. אך האם המדיניות הזו באמת מסוגלת לחולל שינוי מבני במאזן המסחרי – או שמדובר רק בדחיית הבלתי נמנע?

מכסים ככלי אסטרטגי – הצלחה קצרת טווח או מלכודת יקרה?

המהלך של טראמפ להטיל מכסים כבדים על יבוא מסין, וייטנאם, האיחוד האירופי ומקסיקו אינו חדש. הוא החל כבר ב־2018 עם מלחמת הסחר מול סין והורחב בתחומים שונים – מטכנולוגיה וציוד רפואי ועד רכבים ומוליכים למחצה. לכאורה, הרציונל ברור: העלאת המחירים על מוצרים מיובאים תעודד צריכה של מוצרים אמריקאיים, תתמרץ השקעה מקומית ותצמצם את התלות ביבוא.

אלא שבפועל, הנתונים מראים אחרת. בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ (2017–2021), הגירעון המסחרי דווקא התרחב, כשהיבוא מארצות כמו וייטנאם ואינדונזיה החליף את זה שהגיע מסין – אך לא נעלם. יתרה מכך, העסקים הקטנים והבינוניים בארה”ב, שתלויים ביבוא חומרי גלם, ספגו את העלות המוגברת – והעבירו אותה, במקרה הטוב, לצרכן.

הגירעון מול סין – התמעטות כמותית אך לא מהותית

על פי הגרף, התרומה של סין לגירעון האמריקאי נמצאת בירידה מסוימת מאז 2018, אך היא עדיין שחקן דומיננטי. סין אחראית ללמעלה מ־300 מיליארד דולר בגירעון – כמעט רבע מהסכום הכולל. הירידה החלקית מוסברת בכך ששרשראות האספקה לא נעלמו אלא הוזזו – בעיקר לווייטנאם, מקסיקו והפיליפינים. הגירעון הכללי פשוט שינה כתובת – לא נפתר.

לכן, גם אם המכסים מגבילים את סין, הם אינם משנים את המאזן המסחרי אלא רק מסיטים אותו. במובן זה, מדובר בפתרון קוסמטי בלבד: הוא עשוי להיראות כהישג מדיני, אך לא מייצר שינוי מבני בכלכלה האמריקאית.

למה הבעיה עמוקה יותר ממכסים?

הגירעון של ארה”ב הוא ביטוי של פער עמוק וכולל בין צריכה לבין ייצור. ארה”ב צורכת הרבה יותר ממה שהיא מייצרת, והפער הזה לא נובע רק ממדיניות סחר – אלא גם ממבנה כלכלי שמבוסס על שירותים, חדשנות, פיננסים וטכנולוגיה – אך לא על תעשייה וייצור.

כדי לשנות את המאזן המסחרי באמת, ארה”ב צריכה להשקיע בשיקום תעשייתי עמוק, בחינוך טכנולוגי, בהוזלת עלויות ייצור מקומיות, ובמדיניות שמייצרת יתרון תחרותי ליצוא. מכסים יכולים לתמוך בתהליך כזה – אך לא להחליפו. בלי אלטרנטיבה מקומית אמינה וזולה, הצרכן האמריקאי פשוט ימשיך לקנות תוצרת זרה – רק ביוקר.

ההשפעה על מדינות אחרות – דינמיקת שרשראות האספקה החדשה

העלאת המכסים לא רק שלא פתרה את הבעיה, אלא יצרה דינמיקה חדשה של “עקיפת מכסים”: חברות רב-לאומיות העבירו את הייצור לספקיות משניות – בעיקר בדרום מזרח אסיה – ויצרו אפקט שבו הסחורה מגיעה לארה”ב ממדינות “חסינות מכסים”, אף שבפועל מקורה בסין.

התוצאה? עלייה חדה בגירעון מול וייטנאם ואינדונזיה, כפי שנראה בגרף. למעשה, טראמפ עצמו רמז באחרונה על כוונה להרחיב את המכסים גם למדינות אלו – מה שמעמיד בספק את יעילות השיטה כולה.

ומה הלאה? האם יש תקווה לשינוי?

הירידה החדה בגירעון המסחרי הכולל בחודשים האחרונים עשויה להצביע על שינוי – אך אין ודאות שהוא נובע מהמכסים עצמם. ייתכן שהוא תוצאה של האטה בצריכה האמריקאית, ירידה במחירי סחורות, התחזקות הדולר או צמצום ביבוא עקב מלאים גבוהים. במילים אחרות, לא בהכרח מדובר בהצלחה מבנית, אלא באפקט זמני.

אם טראמפ אכן חוזר לבית הלבן ומתכוון להפעיל מכסים רוחביים – ייתכן שנראה שינויים נקודתיים – אך כל עוד לא תוקם תשתית כלכלית מקבילה בתוך ארה”ב, קשה להאמין שהמגמה תתהפך באמת. פתרון מבני דורש חזון תעשייתי, השקעות בהון אנושי, תמריצים לחדשנות מקומית – ויצירת אלטרנטיבה פנימית תחרותית.

סיכום: פתרון זמני או הסחת דעת?

מכסים עשויים להיראות כמו אמצעי פשוט, אגרסיבי ופופוליסטי לפתרון בעיית הסחר – אך בפועל, הם לרוב רק משנים את פני הבעיה, ולא מעלימים אותה. הגירעון האמריקאי הוא בעיה של תשתית, לא רק של תמחור. מדיניות סחר חכמה חייבת להשתלב עם רפורמה כלכלית מקיפה – אחרת גם 20 שנה קדימה, הגרף יישאר דומה.