דוח השוואתי בין מדינות OECD מגלה תמונה יוצאת דופן: בגרמניה, אחת הכלכלות הגדולות והיציבות בעולם, העובד הממוצע מועסק רק כ־1,350 שעות בשנה – הרבה פחות מהממוצע הבינלאומי. מנגד, במקסיקו, עובדים מעל 2,200 שעות בשנה, כמעט פי 1.7 יותר. הנתון הזה מציף שאלה מהותית: האם יותר שעות עבודה באמת תורמות לשגשוג כלכלי, או שמדובר בפער מדיני־מבני שמצביע דווקא על בעיות פריון?

שעות רבות, תפוקה נמוכה

הדוגמה של מקסיקו, יוון ופולין – מדינות שבהן שעות העבודה הן מהגבוהות ביותר – משקפת תופעה רחבה יותר בכלכלה העולמית: כמות הזמן שמושקעת בעבודה אינה ערובה לתפוקה גבוהה או לשיפור ברמת החיים. למעשה, מרבית המדינות בעלות מספר שעות העבודה השנתי הגבוה ביותר מתאפיינות בפריון עבודה נמוך, תשתיות ציבוריות חלשות, ויחסי עבודה גמישים עד כאוטיים.

הסיבה לכך טמונה בעיקר באופי העבודה, מבנה שוק העבודה, ורמת ההון האנושי. במקסיקו לדוגמה, שיעור גבוה מהעובדים מועסקים בכלכלה הלא פורמלית, כלומר ללא זכויות עבודה, ביטוחים או רגולציה אפקטיבית. כתוצאה מכך, הם נאלצים לעבוד יותר על מנת לשרוד – אך הערך שהם מייצרים לשוק נמוך יותר.

גרמניה וסקנדינביה: פריון במקום שעות

מנגד, גרמניה – כמו גם דנמרק, הולנד, שווייץ וצרפת – מצליחה לשלב רמות פריון גבוהות, טכנולוגיה מתקדמת, חינוך איכותי ומערכת רווחה מפותחת, וכל זאת תוך הפחתה ניכרת בשעות העבודה. השכר נותר גבוה, היצוא תחרותי, והעובדים נהנים משילוב מאוזן בין חיים פרטיים לקריירה.

גרמניה מציגה מודל כלכלי ממושמע שמושתת על תעשייה עתירת ערך (כגון רכב, מכשור רפואי, רובוטיקה) לצד הכשרה מקצועית עמוקה (dual system), שגורמת לכך שכל שעת עבודה מניבה יותר ערך. התוצאה: פחות שעות, יותר תוצר.

ארה”ב: מודל העבודה האינטנסיבי

במרכז הדירוג ניצבת ארצות הברית, עם כ־1,800 שעות עבודה בשנה. מדובר בכלכלה דינמית, עתירת טכנולוגיה, אך כזו שגם מקדשת הישגיות אישית, תחרותיות, ועבודה מסביב לשעון. על אף שהשכר בה גבוה, רמות המתח והשחיקה גבוהות, והפערים החברתיים – בייחוד בין עובדים בענפי טכנולוגיה לעובדי שירותים – הולכים ומתרחבים.

האם קיים קשר בין שעות עבודה לתמ”ג?

שאלת המפתח היא האם קיים מתאם מובהק בין מספר שעות העבודה השנתיות לבין התמ”ג לנפש או רווחת האוכלוסייה. התשובה מורכבת. מצד אחד, מדינות בעלות תוצר גבוה לנפש כמו גרמניה, שווייץ והולנד נמצאות בתחתית הדירוג מבחינת שעות העבודה – עובדה שמעידה על יעילות. מצד שני, מדינות כמו יוון או פורטוגל, שנמצאות גבוה במדד שעות העבודה, מציגות ביצועים כלכליים בינוניים או נמוכים.

מסקנה אפשרית היא שהקשר אינו לינארי: פריון, השקעה בתשתיות, חדשנות טכנולוגית ומדיניות ציבורית – הם שמשפיעים על רמת החיים, לא כמות העבודה הגולמית.

הממד התרבותי – לא רק כלכלה

אסור להתעלם מהשפעת התרבות. ביפן, לדוגמה, המסורת עודדה עשרות שנים של עבודה אינטנסיבית, לעיתים עד כדי מוות מעבודה (karoshi). רק בשנים האחרונות, ובעקבות לחץ ציבורי כבד, הממשלה החלה לקדם רגולציות שמטרתן להפחית את עומס העבודה. לעומת זאת, מדינות סקנדינביה מעודדות איזון בין חיים לעבודה כתפיסה מוסרית, לא רק כלכלית.

מהפכת האוטומציה – שינוי כללי המשחק

בעתיד הקרוב, שוק העבודה צפוי להשתנות דרמטית עם כניסת אוטומציה, רובוטיקה ובינה מלאכותית. כבר כיום ניתן לראות מגמה במדינות מתקדמות לצמצום שבוע העבודה ל־4 ימים מבלי לפגוע בפריון. מדינות שיידעו לשלב טכנולוגיה עם הכשרה מקצועית מתקדמת יוכלו לצמצם עוד יותר את שעות העבודה – מבלי לפגוע בכלכלה. להיפך, זה עשוי לשפר את רמת החיים הכוללת.

סיכום: פחות זה לפעמים יותר

בסיכומו של דבר, הממצאים מעידים שיותר שעות עבודה אינן מבטיחות רווחה כלכלית. מדינות חזקות בחרו באסטרטגיה של יעילות, השקעה באדם ובטכנולוגיה, ופחות בהסתמכות על כמות עבודה. במילים אחרות, איכות העבודה חשובה יותר מכמותה.

האתגר של מדינות מתפתחות הוא לפתח מדיניות ארוכת טווח שתפחית תלות בעבודה אינטנסיבית לטובת מעבר לכלכלה מבוססת ידע וחדשנות. רק כך ניתן יהיה להבטיח שיפור אמיתי ברמת החיים ובצמיחה – גם עם פחות שעות עבודה.