מה אפשר ללמוד מהשוואה בין מדינות?

דו”ח שעות העבודה השנתיות שפורסם לשנת 2023 משרטט תמונה מרתקת – ולא אחת מפתיעה – של דפוסי עבודה ברחבי העולם. המפה הבינלאומית מלמדת כיצד תרבות, כלכלה, רגולציה ורמת החיים משפיעים בפועל על כמות השעות שכל אדם מועסק בממוצע בשנה. בראש הדירוג עומדות מדינות מאמריקה הלטינית, ובתחתיתו – כלכלות מתקדמות באירופה. ישראל ממוקמת גבוה, לצד מדינות מזרח אסיה. מעבר לעניין ההשוואתי, הנתונים חושפים גם את מחיר הצמיחה ואת השאלות על איכות החיים והקשר בין עבודה לפריון.

סקירה כמותית: הפערים בין מדינות – מספרים שמדברים

מקסיקו מובילה את הטבלה העולמית עם 2,207 שעות עבודה שנתיות בממוצע לעובד, שהם כ-276 ימי עבודה בני 8 שעות. מיד אחריה קוסטה ריקה (2,171 שעות), צ’ילה (1,953), יוון (1,897), ישראל (1,880), דרום קוריאה (1,872) וקנדה (1,865). ארה”ב – למרות תדמיתה כמדינת עבודה קשה – מדורגת במקום ה-9 עם 1,799 שעות עבודה שנתיות.

במרכז הטבלה, תמצאו מדינות אירופאיות כמו פולין, צ’כיה, איטליה, ספרד ופורטוגל, כולן נעות סביב 1,600–1,800 שעות עבודה בשנה. בקצה התחתון של הדירוג בולטות גרמניה (1,343 שעות בלבד), דנמרק (1,380), הולנד (1,413), נורווגיה, אוסטריה, שבדיה ופינלנד – מדינות שמציבות במרכז את רווחת העובד ואיזון בית-עבודה.

ניתוח מגמות: גיאוגרפיה, כלכלה ותרבות עבודה

ההבדלים הדרמטיים בין מדינות אמריקה הלטינית, המזרח התיכון, אסיה ואירופה אינם תוצאה מקרית. מקסיקו, קוסטה ריקה וצ’ילה מייצגות מדינות עם שוק עבודה גמיש, זכויות סוציאליות פחותות, שיעור אבטלה נמוך יחסית אך פריון עבודה ממוצע לעובד שאינו מהגבוהים בעולם. במדינות אלו, ימי החופשה המוקצים בחוק מצומצמים, אין בהכרח הגבלות ברורות על שעות נוספות, ובמקרים רבים – הצורך הכלכלי מכתיב מסגרת עבודה אינטנסיבית.

אירופה המערבית, בעיקר גרמניה, הולנד וסקנדינביה, פועלת בגישה הפוכה: חוקי עבודה קפדניים, שבוע עבודה קצר, שכר גבוה יחסית, זכויות נרחבות וחובה להעניק מינימום של 4 שבועות חופשה בשנה (במדינות האיחוד האירופי). המודל האירופי שואף לאיזון – להעצים פריון אישי במקום הארכת שעות, ומבסס את הכלכלה על חדשנות, אוטומציה והשקעה בתשתיות חינוך והכשרה מקצועית.

ישראל, שנמצאת במקום החמישי בעולם עם 1,880 שעות עבודה בממוצע לשנה, בולטת כחברה מערבית בעלת מאפיינים “מזרחיים”: מצד אחד שוק עבודה דינמי, מגזר טכנולוגי מפותח ושיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה, מהצד השני – ימי חופשה מועטים יחסית, שעות עבודה מרובות ותפיסת “עבודה קשה” כערך חברתי.

השוואה בין הנתונים למציאות הכלכלית

לא תמיד קיים קשר ישיר בין שעות עבודה לפריון או לרמת חיים. גרמניה, לדוגמה, היא הכלכלה החזקה באירופה וידועה בפריון עבודה גבוה – אף על פי שלעובד הגרמני יש בממוצע רק 1,343 שעות עבודה בשנה. גם מדינות סקנדינביה שומרות על איזון חיים-עבודה ומובילות במדדי אושר, הכנסה והשכלה, למרות היקף עבודה נמוך יחסית.

לעומת זאת, מדינות כמו מקסיקו, דרום קוריאה ויוון משקיעות שעות רבות – אך אינן בהכרח מציגות יתרון תחרותי או פריון גבוה יותר. במקרים רבים, עודף שעות העבודה נובע מצורך כלכלי, חולשת מערכת הרווחה או מבנה שוק העבודה – ופחות מבחירה מודעת להגדיל הכנסה.

בארה”ב בולט הפער: למרות שמדובר בכלכלה מהמובילות בעולם, היא היחידה בין המדינות המפותחות שאינה מבטיחה חופשה שנתית בתשלום. המשמעות היא שחלק גדול מהעובדים האמריקאים עובדים יותר ימי עבודה – ולעיתים גם סובלים משחיקה גבוהה, חוסר ביטחון תעסוקתי וחוסר איזון חיים-עבודה.

מבט לעתיד: לאן הולך שוק העבודה הגלובלי?

בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת מגמה עולמית של קיצור שבוע העבודה, צמצום שעות העבודה הרשמיות ומעבר למדידת תפוקה ולא לכמות שעות. בעידן של אוטומציה, בינה מלאכותית, עבודה מרחוק ודגש על איכות חיים – מדינות המערב מבינות שכדי לשמר עובדים איכותיים ולהימנע מ”עייפות לאומית”, יש צורך במודל עבודה גמיש, שמבוסס על אמון, אחריות אישית ותמרוץ לתוצאות ולא לנוכחות בלבד.

מדינות כמו צרפת, הולנד, דנמרק ושבדיה הוכיחו ששבוע עבודה קצר לא פוגע בפריון – אלא להפך: הוא משפר רמת שביעות רצון, בריאות נפשית ותפוקה אישית. באסיה ובאמריקה הלטינית, מאידך, המאבק נמשך בין צורך כלכלי לבין חתירה לאיזון, ולעיתים המערכת החברתית והפוליטית מתקשה להדביק את הקצב של שוק העבודה הגלובלי.

ניתוח אסטרטגי: השלכות על השוק, המעסיקים והמדיניות

עבור מעסיקים, המשמעות ברורה: בעולם תחרותי, הגמישות חשובה לא פחות מהשעות עצמן. חברות גלובליות נדרשות להתאים את תנאי העבודה, לאפשר איזון גמיש (כמו ימי עבודה מרחוק, חופשות נוספות, שעות גמישות), ולשמר עובדים לאורך זמן. מדיניות ממשלתית שתחזק את הביטחון התעסוקתי, תבטיח רשת ביטחון סוציאלית ותעודד הכשרה מקצועית – תאפשר למדינה להמשיך להוביל כלכלית, גם כאשר השעות הרשמיות מתקצרות.

הפערים הגדולים בין יבשות ואזורים ממשיכים להיות מוקד עניין: באמריקה הלטינית הדגש הוא על הישרדות והכנסה, באירופה – על איכות חיים, ובאסיה – שילוב בין נאמנות תעסוקתית, ערכי עבודה מסורתיים וטכנולוגיה מתקדמת. המגמה ארוכת הטווח – לפחות בעולם המפותח – היא המשך צמצום שעות העבודה, קיצור שבוע העבודה, וחיזוק מודלים של עבודה מבוססת תפוקות ותוצאות.