נתונים מדאיגים על דפלציה מעוררים שאלות חדשות

בחודש יוני האחרון, סין דיווחה על ירידה חדה של 3.6% במדד מחירי היצרן (PPI) לעומת השנה שעברה – הצניחה החדה ביותר מאז יולי 2023. זוהי הפעם ה־33 ברציפות בה נרשמת דפלציה במחירי היצרן, מה שמסמן מגמה מתמשכת של לחצים מחירים שליליים ברמת המפעל. במקביל, מדד המחירים לצרכן (CPI) רשם עלייה מזערית של 0.1% בלבד בשנה האחרונה – אך ללא מתכות יקרות, גם מדד זה נותר בדפלציה. על רקע זה, עולה שאלה יסודית: האם כלכלת סין עדיין מונעת על ידי יצוא, או שמא הצריכה הפנימית הפכה לגורם מרכזי יותר?

מאזן כלכלי: פחות תלות ביצוא לעומת העבר

עד 2006, היצוא הסיני היווה כ־36% מהתוצר המקומי הגולמי. בעשור האחרון, לאור מדיניות ממשלתית לשינוי דגם הצמיחה, הנתון ירד בצורה עקבית, ובשנים 2022–2023 עמד על כ־20% בלבד. מדובר בשינוי מהותי במדיניות הכלכלית של בייג’ינג, שמנסה להקטין את התלות במדינות המערב ולקדם צריכה פרטית מקומית כבסיס לצמיחה.

עם זאת, נתונים רבעוניים מעידים על מציאות מעט שונה: ברבעון האחרון של 2024, היצוא נטו תרם כ־30% לצמיחה הכלכלית – הרמה הגבוהה ביותר מאז 1997. מנגד, הצריכה המקומית תרמה כ־44.5%–60% לצמיחה ברבעונים הראשונים של 2025, אך התרומה שלה משתנה בהתאם לעונות השנה, מדיניות ממשלתית ומצב האמון בשווקים.

צריכה פרטית – נקודת תורפה או מנוע צמיחה?

חרף הצהרות ממשלת סין על הרצון לחזק את הביקושים הפנימיים, ההוצאה של הצרכנים הסינים נותרת מאופקת. נתונים רשמיים מצביעים על כך שהצריכה מהווה כ־53%–55% מהתמ”ג – שיעור שעדיין נמוך בהשוואה לכלכלות מערביות כמו ארה”ב (בממוצע 68%) או מדינות האיחוד האירופי (כ־60%).

אחת הסיבות לכך נעוצה במבנה הפיננסי הסיני: שיעור החיסכון הפרטי גבוה מאוד, בעיקר בשל חוסר ביטחון סוציאלי, היעדר מערכות בריאות מקיפות ואי ודאות תעסוקתית. צרכן שמרני פחות נוטה להוציא, והתוצאה היא שוק מקומי פחות פעיל באופן יחסי. בנוסף, המשבר בענף הנדל”ן בשנים האחרונות פגע קשות באמון הצרכנים.

מגמות עדכניות: דחיפה מחודשת ליצוא

בחודש יוני 2025, סין רשמה עלייה מפתיעה של 5.8% ביצוא – נתון שעלה על תחזיות האנליסטים. הגידול מגיע בין היתר בעקבות עסקת הפסקת אש מול ארה”ב וספקולציות בנוגע להטלת מכסים אמריקאיים. לעומת זאת, היבוא רשם עלייה מתונה של 1.1% בלבד, מה שמעיד על כך שהביקושים הפנימיים עדיין רדומים יחסית.

הפער הזה בין יצוא ליבוא מדגיש את חוסר האיזון המבני בכלכלה הסינית. גם אם ממשלת סין מצהירה על רצון לשנות את המודל, בפועל – היצוא נשאר עמוד תווך מרכזי.

הדפלציה והשלכותיה על הדינמיקה הכלכלית

העובדה שסין נמצאת כבר כמעט שלוש שנים בדפלציה תעשייתית מדגישה את העודפים שמכבידים על המחירים. עודף ייצור, תחרות מחירים חריפה בין חברות, והיחלשות בביקושים הפנימיים מייצרים לחץ כלפי מטה על רווחיות, ומאלצים חברות להוריד מחירים – לעיתים במחיר של פגיעה בפיתוח ובחדשנות.

בהקשר הזה, התלות ביצוא עלולה להוות חסם להתאוששות פנימית בריאה: אם מחירי היצוא יורדים כדי לשמור על תחרותיות, והביקושים המקומיים לא מתאוששים, קשה לצפות לצמיחה מאוזנת ובריאה.

סיכום: שינוי כיוון איטי אך רחוק מהשלמה

כלכלת סין אמנם הצליחה להפחית את תלותה הסטטיסטית ביצוא, אך המודל הכלכלי בפועל ממשיך להישען במידה ניכרת על שווקים חיצוניים. הצרכן הסיני עדיין שומר על אופי זהיר, בעוד ממשלת סין נאבקת לאזן בין עידוד ביקושים פנימיים לשמירה על יתרון תחרותי בעולם.

בהיעדר קפיצה משמעותית באמון הצרכנים או רפורמות סוציאליות שיתמכו בצריכה – נראה שסין תמשיך להישען על היצוא כעוגן מרכזי. בטווח הקצר, הדפלציה רק מעצימה את הלחץ, ומחייבת את בייג’ינג לחשוב מחדש על מבנה הכלכלה שהיא בונה לעשורים הקרובים.