דוח חדש שפורסם על ידי Bloomberg חושף נתון מעניין במיוחד: מתוך 327 אנשים ברחבי העולם שמחזיקים בהון פרטי הגבוה מ־10 מיליארד דולר, לא פחות מ־126 מתגוררים בארצות הברית — נתח של כמעט 40% מכלל בעלי ההון האולטרה־גבוה בעולם. במילים אחרות, ארצות הברית לא רק מובילה בתמ”ג, בחדשנות טכנולוגית ובמדדי בורסה, אלא גם מהווה את הבית של הריכוז הגבוה ביותר של עושר פרטי גלובלי.

ארה”ב בראש: המספרים מאחורי העוצמה
הנתונים מדברים בעד עצמם: ארצות הברית מחזיקה בפער ניכר בכמות בעלי ההון העילית, עם 126 מיליארדרים שמחזיקים כל אחד בלמעלה מ־10 מיליארד דולר. לשם השוואה, סין — הכלכלה השנייה בגודלה בעולם — מדורגת הרחק מאחור עם 34 בלבד. הודו ניצבת שלישית עם 20, ואחריה גרמניה עם 16, רוסיה עם 15, וצרפת והונג קונג, כל אחת עם 11.

בהסתכלות רחבה על ההתפלגות הגיאוגרפית של בעלי ההון, ניתן לראות כי כמעט מחצית מהם מרוכזים בארצות הברית וסין בלבד, מה שמחדד את השליטה הדו־קוטבית בעושר פרטי בעולם, אם כי ארצות הברית לבדה מובילה בפער עצום.

האקוסיסטם שמייצר הון: יתרונות המודל האמריקאי
העובדה שארה”ב מחזיקה בכמות כל כך גבוהה של מיליארדרים אינה מקרית. מדובר בתוצאה של שילוב בין כמה מנגנונים תומכים: שוק הון מתקדם, נגישות גבוהה להון סיכון, מערכת רגולטורית שמעודדת יזמות, מוסדות אקדמיים מובילים, ומדיניות מיסוי שמאפשרת מרחב תמרון רחב לבעלי עסקים.

מיזמים טכנולוגיים כמו Amazon, Tesla, Meta ו-Google הם רק דוגמאות בולטות לאופן שבו חדשנות מתורגמת לעושר אישי ברמות חסרות תקדים. המודל הקפיטליסטי האמריקאי פועל כמנוע ייצור עושר, כזה שמתגמל סיכון, מצמצם חסמים לכניסה ומחבר בין רעיון לאקזיט גלובלי.

עולם בריבוי מהירויות: פיזור עולמי מצומצם
מעבר לארה”ב ולסין, רשימת בעלי ההון כוללת גם מדינות נוספות, אך בהיקפים קטנים בהרבה. באירופה לדוגמה, גרמניה, צרפת, בריטניה ושווייץ יחד מצרפות כ־40 אנשים בלבד. גם באסיה, מעבר לסין והודו, ישנם בעלי הון ביפן, סינגפור, אינדונזיה, טייוואן, והונג קונג, אך לרוב מדובר ביחידים או במספרים בודדים.

מדינות כמו הולנד, מקסיקו, ישראל, ברזיל והפיליפינים מחזיקות כל אחת בשניים בלבד, בעוד מדינות כמו אוסטריה, ניגריה, ניו זילנד, יוון, קפריסין, ליכטנשטיין ומונקו מחזיקות באדם אחד בלבד ברשימה.

הנתונים הללו ממחישים לא רק את פערי העושר העולמיים, אלא גם את עומק התלות במערכת הפיננסית האמריקאית ככלי מימון עולמי.

השלכות כלכליות ודיפלומטיות: מה המשמעות של ריכוז כזה?
ריכוז כה גבוה של עושר פרטי בארה”ב משליך על שווקים רבים: השפעה ישירה על מדדים כמו ה-S&P 500, על שוק הנדל”ן היוקרתיים, על תרבות הפילנתרופיה, ואף על הפוליטיקה המקומית. רבים מהמיליארדרים האמריקאים מחזיקים בשליטה ישירה או עקיפה בתעשיות אסטרטגיות כמו תקשורת, אנרגיה, רפואה וביטחון סייבר.

יתרה מכך, כיוון שחלק ניכר מההון מגיע מהשקעות גלובליות, ריכוז המיליארדרים בארה”ב משפיע גם על זרימת הון למדינות אחרות — בין אם דרך קרנות הון סיכון, רכישות של סטארטאפים בינלאומיים או שיתופי פעולה טכנולוגיים חוצי יבשות.

סין והודו: מתחילות לצמצם פערים?
אמנם הפער בין סין לארה”ב גדול, אך קצב ההתרבות של מיליארדרים באסיה מדאיג את המערב. ככל ששוקי ההון בסין ובמזרח ממשיכים להתפתח, והתעשיות המקומיות מייצרות יוניקורנים חדשים בקצב מואץ, ניכר כי העושר מתחיל להתפזר – אך עדיין לא בצורה מאוזנת.

עם זאת, הבדל מהותי בין ארה”ב לבין רבות מהמדינות ברשימה הוא רמת הנזילות, שקיפות ההון והנגישות לבורסות עולמיות. בארה”ב קל יותר להפוך רעיון לעסק, ולעסק לחברת ענק – ולכן, גם למיליונר למיליארדר.

סיכום: האם ארה”ב תמשיך להוביל?
נכון להיום, הנתונים מצביעים על כך שארצות הברית ממשיכה להוביל בפער אדיר בכל הנוגע לעושר פרטי עולמי, עם מערכת שמאפשרת למי שמצטיין — להמריא מהר. הגידול האגרסיבי במגזרים כמו בינה מלאכותית, אנרגיה מתחדשת וביוטכנולוגיה רק מחזק את ההנחה כי בעשור הקרוב, רוב בעלי ההון בעולם ימשיכו להגיע ממדינה אחת — ארה”ב.

השאלה שנותרה פתוחה היא לא אם מדינות אחרות יצמצמו את הפער, אלא באיזו מידה הן יצליחו לבנות תשתית מערכתית שתוכל באמת לאתגר את הדומיננטיות האמריקאית בזירה הפיננסית הפרטית.