ארצות הברית מתקרבת לציון דרך פיסקלי היסטורי: תשלומי הריבית השנתיים על החוב הלאומי צפויים לחצות את רף טריליון הדולר בשנת 2026. אף שסכומי טריליון דולר הפכו שכיחים יותר בשיח התקציבי הפדרלי, חציית הסף הזה מסמנת שינוי מבני באופן שבו פועלות הכספים הציבוריים—ומעצבת מחדש סדרי עדיפויות עבור קובעי מדיניות, משקיעים וזרמי הון גלובליים, בתקופה של אי־ודאות כלכלית וגיאופוליטית מוגברת.

זינוק מהיר בעלויות שירות החוב

היקף העלייה בולט במיוחד. בשנת 2020, עם פרוץ המגפה, הסתכמו תשלומי הריבית של ארה״ב בכ־345 מיליארד דולר. שש שנים בלבד לאחר מכן, הסכום צפוי כמעט לשלש את עצמו. עם חוב פדרלי כולל של כ־38.4 טריליון דולר, שילוב של ריביות גבוהות וגירעונות מתמשכים הפך את שירות החוב לאחת השורות הצומחות ביותר בתקציב הפדרלי. אנליסטים בוועדה לתקציב פדרלי אחראי מתארים את המסלול הזה כ״הנורמה החדשה״, ולא כעיוות זמני.

השינוי משקף הן בחירות מדיניות והן מציאות מאקרו־כלכלית. סבבים עוקבים של תמריצים, קיצוצי מסים, והגדלת הוצאות ביטחון וקצבאות עיגנו צרכי מימון גבוהים, בעוד מדיניות מוניטרית הדוקה העלתה את עלות המיחזור של חוב קיים. גם כאשר האינפלציה מתמתנת, שיעור הריבית הממוצע על הלוואות הממשלה נותר גבוה משמעותית מרמות שלפני המגפה.

מדוע השווקים עדיין לא נבהלים

למרות הכותרות הדרמטיות, השווקים הפיננסיים טרם הגיבו בבהלה. ארה״ב עדיין נהנית מהנפקת מטבע הרזרבה המרכזי בעולם, והביקוש לאג״ח ממשלתיות נותר חזק. אף שהדולר נחלש בשנה האחרונה על רקע מתיחויות סחר ולחץ פוליטי על הבנק המרכזי, משקיעים לא נטשו בהמוניהם נכסים אמריקאיים.

כלכלנים מסכימים בדרך כלל שלארה״ב נותרת יכולת פיסקלית משמעותית. תחזיות ממוסדות כגון מודל התקציב של פן־וורטון מצביעות על כך שעל פי המגמות הנוכחיות, משבר חוב ממשי עודנו במרחק עשורים. בשלב זה, הממשלה יכולה להמשיך לגלגל את החוב—אם כי בעלות הולכת ועולה.

המחיר האלטרנטיבי מתחיל להכאיב

הדאגה המיידית יותר טמונה בעלות האלטרנטיבית. ככל שתשלומי הריבית תופסים נתח גדול יותר מהכנסות המדינה, הם דוחקים החוצה הוצאות על תשתיות, מוכנות ביטחונית ותוכניות חברתיות. רומינה בוצ׳יה ממכון קאטו הזהירה מחוקקים כי גירעונות מתמשכים בזמן שלום מחלישים את יכולת המדינה ללוות בעת חירום אמיתית—ומצמצמים גמישות פיסקלית כאשר היא נחוצה ביותר.

קיים גם ממד גלובלי. כשליש מהחוב האמריקאי מוחזק בידי משקיעים זרים, כלומר חלק הולך וגדל מההכנסה האמריקאית זורם אל מעבר לים. בין הנהנים העיקריים נמנות יפן, סין, ובאופן פחות מובן מאליו—בריטניה—מה שמדגיש את ההשלכות הבינלאומיות של המדיניות הפיסקלית האמריקאית.

הקווים הפוליטיים מתחילים להיטשטש

אולי השינוי הבולט ביותר הוא ברטוריקה. בעוד ששתי המפלגות ממשיכות להצהיר על מחויבות למשמעת פיסקלית, צעדים קונקרטיים היו מוגבלים. עם זאת, מתחילות להופיע סדקים. הסנאטור לשעבר מיט רומני טען בפומבי כי ייצוב החוב ידרוש ככל הנראה תרומות גבוהות יותר מצד האמריקאים העשירים ביותר—סטייה בולטת מהאורתודוקסיה הרפובליקנית ארוכת השנים.

אמירות כאלה מרמזות על ויכוח עתידי שעשוי להתמקד פחות בשאלה האם לטפל בחוב, ויותר בשאלה מי יישא בנטל. ככל שעלויות הריבית מטפסות, תיקונים שוליים עשויים שלא להספיק עוד.

על מה כדאי לעקוב בהמשך

עידן הריבית של טריליון דולר אינו מאותת על משבר מיידי, אך הוא כן משנה את חישובי היסוד. משקיעים, בוחרים וקובעי מדיניות יידרשו יותר ויותר להעריך פשרות בין צמיחה, ביטחון וקיימות פיסקלית. השאלה האם ארה״ב תנצל את הרגע לכיול מחדש—או פשוט תסתגל לעלויות מימון גבוהות יותר—תעצב את התוצאות הכלכליות לעשור הבא ומעבר לו.