ביום רביעי דן בית המשפט העליון בארה״ב באחת מהפרשות הכלכליות החשובות ביותר בעידן המודרני — האם המכסים הגורפים שהטיל הנשיא דונלד טראמפ על יבוא הם חוקתיים, והאם הם למעשה מהווים מסים על האמריקאים. תוצאת הדיון עשויה להגדיר מחדש את גבולות סמכותו של הנשיא בתחום הסחר — ולשנות את הבסיס הכלכלי של מדיניות הדגל של טראמפ.

סערה משפטית סביב טיבם האמיתי של המכסים

בשם הממשל, טען היועץ המשפטי לממשלה ד. ג׳ון סאואר כי “המכסים של טראמפ אינם מכסים למטרות גביית הכנסות,” אלא “כלים רגולטוריים” שמטרתם לעצב מחדש את המסחר הבינלאומי. לדבריו, מיליארדי הדולרים שנגבים מדי חודש במסגרת המכסים הם “רק תוצר לוואי מקרי”, ולא אמצעי מיסוי ישיר.

עם זאת, השופטים הביעו ספקנות מיידית כלפי הטענה. נשיא בית המשפט העליון ג׳ון רוברטס אמר כי ללא קשר למניעי הממשל, “הכלי שבו נעשה שימוש הוא מס המוטל על האמריקאים — וזוהי סמכות מובהקת של הקונגרס.” דבריו שיקפו שאלה חוקתית עתיקת יומין: האם לרשות המבצעת יש סמכות להטיל מכסים שמייצרים הכנסות למדינה — ללא אישור הקונגרס?

השופטת סוניה סוטומאיור הייתה ישירה אף יותר: “אני פשוט לא מבינה את הטיעון הזה … אתם רוצים לומר שמכסים אינם מסים, אך זה בדיוק מה שהם.” דבריה שיקפו את התסכול הגובר בקרב השופטים, שראו בעמדת הממשל ניסיון לעקוף את עקרון הפרדת הרשויות המעוגן בחוקה.

ההשלכות הכלכליות והשפעתן על השווקים

במוקד המחלוקת עומדים מאות מיליארדי דולרים בגין מכסים ששינו את מבנה הסחר האמריקאי מאז כניסתם לתוקף. על אף טענות הממשל כי מדובר בכלי רגולטורי, המכסים הפכו למקור מרכזי להכנסות פדרליות. כלכלנים מציינים כי בפועל, היבואנים — כלומר החברות האמריקאיות — הן הנושאות בעלות, עלויות אשר לרוב מגולגלות לצרכנים בצורת עליות מחירים.

טראמפ עצמו התייחס לא אחת למכסים כאל מקור הכנסה פיסקלית, וטען בנאומים וברשתות החברתיות כי “הם שופכים כסף אל תוך המדינה.” הוא אף הצהיר כי המכסים יפחיתו את הגירעון הפדרלי ב-4 טריליון דולר בעשור הקרוב — אמירה הסותרת את עמדת צוותו המשפטי הטוען כי אין מדובר בכלי לגביית הכנסות.

השווקים הגיבו בזהירות לאחר הדיון, כאשר המשקיעים העריכו את הסיכון לפסיקה שתצמצם את סמכויות הנשיא בתחום הסחר. החלטה נגד הממשל עלולה להוביל לביטול חלקי של המכסים — עם השפעה על מגזרים כמו ייצור, קמעונאות, ואולי אף הקלה בלחצי האינפלציה הקשורים בעלויות היבוא.

השאלה הרחבה יותר: מי שולט במדיניות הסחר של ארה״ב?

הפרשה מחדשת את הוויכוח החוקתי הישן סביב השאלה מי מחזיק בסמכות העליונה על מדיניות הסחר — הקונגרס או הנשיא. באופן מסורתי, לקונגרס מוקנות סמכויות המיסוי והרגולציה של המסחר, בעוד שהנשיא מופקד על ניהול יחסי החוץ. אך מדיניות המכסים של טראמפ טשטשה את הגבולות, כשהוא השתמש בכלי הסחר לא רק לצרכים כלכליים אלא גם גיאו-פוליטיים.

אם בית המשפט יפסוק לטובת הממשל, נשיאים עתידיים יוכלו להפעיל מכסים חד-צדדיים בשם “רגולציית מסחר בינלאומי.” מנגד, פסיקה המגבילה סמכויות אלה עשויה להשיב את הפיקוח לידי הקונגרס ולצמצם את יכולת הנשיא להשתמש במכסים ככלי מדיניות רב-תכליתי.

הדיון נמשך כשעתיים וחצי, ובמהלכו עורכי הדין שתקפו את המכסים נתקלו בשאלות רכות יותר מאלו שהופנו לנציגי הממשל. עם זאת, נראה כי השופטים עצמם חלוקים בשאלת היקף סמכויות הנשיא — תוך זהירות שלא לפגוע ביכולת המשא ומתן של ארה״ב בזירה הבינלאומית.

מבט קדימה: רגע מכריע לסחר ולחלוקת הסמכויות

פסק הדין הצפוי עשוי לעצב מחדש לא רק את מדיניות המכסים של ארה״ב, אלא גם את מאזן הכוחות בין הקונגרס לבית הלבן. פסיקה המאשרת את גישת טראמפ תעניק חיזוק משמעותי לרשות המבצעת ותאפשר שימוש רחב יותר במכסים ככלי כלכלי ופוליטי. לעומת זאת, פסיקה מגבילה עשויה להחזיר את הפיקוח התקציבי והחקיקתי לידיו של הקונגרס.

כך או כך, השלכות ההכרעה יהיו רחבות — על השווקים, על יחסי הסחר הבינלאומיים, ועל יוקר המחיה של הצרכן האמריקאי. הוויכוח האם מכסים הם מסים עשוי להיראות סמנטי, אך במציאות הוא מגלם צומת דרכים מכריע לעתיד הכלכלה האמריקאית והסדר הסחר העולמי.