חזונו של הנשיא דונלד טראמפ להחיות את תעשיית הנפט של ונצואלה הצית ויכוח נרחב בשווקי האנרגיה, בזירה הגיאופוליטית ובחדרי דירקטוריון של תאגידים. על הכף עומדת גישה למאגרי הנפט המוכחים הגדולים בעולם, אך הדרך לשיקום התפוקה רצופה סיכונים פוליטיים, תשתיות מתפוררות ותנאי שוק לא נוחים. בעוד שוושינגטון מציגה את התוכנית כהזדמנות אסטרטגית לחיזוק הדומיננטיות האנרגטית של ארה״ב, מומחים בתעשייה מזהירים כי מדובר באחד מההימורים היקרים והבלתי־ודאיים ביותר בענף הנפט זה עשרות שנים.

ונצואלה הפיקה בעבר כמעט 4 מיליון חביות ביום בשנות ה־70. כיום, התפוקה ירדה לכ־1 מיליון חביות בלבד — תוצאה של שנים של שחיתות, סנקציות, ניהול כושל ותת־השקעה כרונית. לפי פרנסיסקו מונאלדי ממכון בייקר באוניברסיטת רייס, החזרת הייצור לרמות הקרובות לשיאים ההיסטוריים תדרוש השקעות של כ־10 מיליארד דולר בשנה בעשור הקרוב — תג מחיר מצטבר המתקרב ל־100 מיליארד דולר. היקף כזה משתווה ליותר משליש מתקציב ההשקעות ההוני השנתי הגלובלי של Exxon Mobil, וממחיש עד כמה המשימה מרתיעה.

תעשייה בהריסות

מצבה הפיזי של מערכת הנפט בוונצואלה מציב מכשול אדיר. נמלים שבעבר העמיסו מכליות ענק ביום אחד נדרשים כיום עד חמישה ימים בשל ציוד מתפורר. בחגורת האורינוקו, מתקנים נטושים, דליפות לא מבוקרות ואתרי קידוח שנבזזו משקפים קריסה של פיקוח תפעולי. צינורות נפט פורקו ונמכרו כברזל לגריטה, בעוד שריפות ופיצוצים שיתקו מתקני עיבוד. גם קומפלקס הזיקוק הענק בפרגואנה פועל לסירוגין, כאשר כמה ממתקני השדרוג שהיו בעבר מהמתקדמים בעולם מושבתים כיום.

תנאים אלה משמעותם שכל התאוששות רצינית לא תתחיל בהרחבה — אלא בתיקונים בסיסיים. עבור ענקיות נפט המורגלות לפעול בתחומי שיפוט יציבים, רמת ההתדרדרות מוסיפה שכבת סיכון ביצועי לסיכונים שכבר גבוהים ממילא.

מי באמת יחזור?

מבין החברות האמריקאיות, שברון נותרת החוליה המרכזית. הפועלת תחת רישיונות מיוחדים למרות הסנקציות, שברון אחראית לכ־רבע מהתפוקה הנוכחית של ונצואלה ומחזיקה בניסיון שטח שאין לו תחליף. אנליסטים מציינים כי ConocoPhillips ו־Exxon מסוגלות טכנית לסייע בשיקום הייצור, אך שתיהן עזבו לאחר שהנכסים שלהן הולאמו תחת הוגו צ׳אווס ועדיין זכאיות למיליארדי דולרים כפיצוי.

עבור חברות אלה, הבעיה איננה הגיאולוגיה אלא הממשל. ללא מעבר פוליטי אמין, חוזים בני־אכיפה ורשות מחוקקת משוקמת, התחייבויות הון ארוכות טווח אינן סבירות. כפי שמציין לינו קריו, מנהל לשעבר ב־PDVSA, חברות לא ישקיעו ברצינות עד שמסגרת המוסדות תשתנה.

כאשר פוליטיקה פוגשת מציאות שוק

ממשל טראמפ טוען כי חברות אמריקאיות יימשכו לנפט הכבד של ונצואלה, המתאים היטב לבתי הזיקוק בחוף המפרץ. אך העיתוי בעייתי. שווקי הנפט הגלובליים כבר סובלים מעודף היצע, המחירים מרחפים סביב שפל רב־שנתי, ובעלי המניות לוחצים על הענקיות להעדיף משמעת הון על פני סיכונים בשווקים גבוליים.

גם אם הסנקציות יוקלו, אי־הוודאות סביב ההנהגה הזמנית בוונצואלה ונוכחות מצור ימי אמריקאי מסבכות את התכנון. כפי שמציין קלייטון סיגל מהמרכז ללימודים אסטרטגיים ובין־לאומיים, חברות עשויות לעדכן תוכניות — אך מעטות יתחייבו להון כל עוד היציבות אינה נראית בת־קיימא.

בהסתכלות קדימה, חידוש תעשיית הנפט של ונצואלה תלוי ביותר מאשר מאגרים. הוא תלוי בלגיטימיות פוליטית, בהירות חוזית ובהאם תמריצי המחירים מספיקים כדי לפצות על סיכון חריג. לעת עתה, שאיפתו של טראמפ בהיקף 100 מיליארד דולר נותרת פחות בום אנרגטי מיידי ויותר הימור ארוך טווח על יציבות שטרם התממשה.