החוב הלאומי של ארצות הברית הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים המרכזיים ביותר בוושינגטון ובשווקים הפיננסיים. הגרף המתעדכן, המציג את החוב בסוף כהונת כל נשיא מאז 1981, ממחיש מגמה ברורה: החוב רק הולך ותופח, ללא קשר לזהות המפלגה בבית הלבן. בעוד בתחילת שנות השמונים עמד החוב על כ־1.2 טריליון דולר בלבד, כיום, באוגוסט 2025, הוא מתקרב ל־37 טריליון דולר – פי שלושים מהיקפו לפני ארבעה עשורים.

התבוננות במגמה זו מעלה שאלות קשות לגבי עתיד הכלכלה האמריקאית: האם מדובר בנטל בלתי נשלט שיפגע ביציבותה של הכלכלה הגדולה בעולם, או שמא בארצות הברית יכולים להרשות לעצמם רמות חוב גבוהות יותר בזכות מעמדה המיוחד של הדולר כמטבע הרזרבה העולמי?

סקירה כמותית: החוב לפי נשיאים

בתקופת נשיאותו של ג’ימי קרטר (1981) עמד החוב על 1.2 טריליון דולר – נתון שנראה זניח כיום אך עורר כבר אז דאגה. בשנות כהונתו של רונלד רייגן (1989) החוב הוכפל ועמד על 2.7 טריליון דולר, בעיקר כתוצאה מהורדות מס אגרסיביות לצד גידול בהוצאות ביטחוניות.

ג’ורג’ בוש האב (1993) העביר את החוב ל־4.1 טריליון דולר, בעוד ביל קלינטון הצליח לרסן במידת מה את קצב הצמיחה, והחוב בסוף כהונתו עמד על 5.8 טריליון דולר בלבד. למעשה, קלינטון אף הותיר אחריו עודפים תקציביים בשנים האחרונות לכהונתו – תופעה נדירה בהיסטוריה הפיסקלית של ארה״ב.

בכהונת ג’ורג’ וו. בוש (2009) החוב זינק ל־10 טריליון דולר, בעיקר עקב מימון מלחמות עיראק ואפגניסטן והמשבר הפיננסי של 2008.

תקופת ברק אובמה (2017) התאפיינה בצמיחה משמעותית נוספת בחוב, שהגיע ל־19.9 טריליון דולר. אובמה נאלץ להתמודד עם תוכניות חילוץ נרחבות בעקבות המשבר הפיננסי, לצד הרחבת תוכניות ביטוח הבריאות והוצאות נוספות.

דונלד טראמפ בסיבובו הראשון (2021) סיים את כהונתו עם חוב של 27.9 טריליון דולר, לאחר הוצאות עתק על התמודדות עם מגפת הקורונה ותמריצים כלכליים חסרי תקדים.

ג’ו ביידן (ינואר 2025) הותיר אחריו חוב של 36.2 טריליון דולר, המשקף קצב גידול מהיר, בין היתר בשל השקעות בתשתיות, הוצאות בריאות ותשלומי ריבית גבוהים.

כעת, עם שובו של טראמפ לבית הלבן (כהונתו השנייה), החוב כבר הגיע ל־37.1 טריליון דולר פחות משבעה חודשים לתוך כהונתו, נתון המעיד על כך שמגמת העלייה נמשכת בקצב מואץ.

ניתוח מגמות: מה גורם לגידול מתמשך?

הסיבות לצמיחה בחוב מגוונות, אך ניתן למנות מספר גורמים מרכזיים:

האחד הוא גירעונות מבניים – ארה״ב ממשיכה להוציא יותר ממה שהיא מכניסה, ללא קשר למצב הכלכלה. הורדות מס אינן מגובות בקיצוץ הוצאות, ולהפך.

השני הוא אירועים חיצוניים – מלחמות, משברים כלכליים ומגפות מחייבים הזרמות כספים ממשלתיות מסיביות, כפי שנראה במשבר 2008 ובקורונה.

השלישי הוא ריביות ותשלומי חוב – ככל שהחוב גדל, כך חלק הולך וגדל מהתקציב מוקדש לתשלום ריביות בלבד, מה שמחייב גיוס חוב נוסף.

הרביעי הוא מערכת פוליטית משותקת – הקיטוב הפוליטי בארה״ב מקשה על קידום רפורמות פיסקליות שיבלמו את הגידול בחוב.

ניגוד בין נתונים למציאות כלכלית

הנתונים מצביעים על כך שהחוב גדל בצורה דרמטית, אך בפועל הכלכלה האמריקאית לא קרסה. התמ”ג האמריקאי המשיך לצמוח, שוקי ההון שגשגו, והדולר נותר המטבע הדומיננטי בעולם. הדבר מעיד כי המערכת הכלכלית האמריקאית מסוגלת לשאת רמות חוב גבוהות בהרבה ממדינות אחרות.

מנגד, העלות של החוב הולכת ותופחת. ב־2024 הוצאות הריבית לבדן חצו את רף הטריליון דולר לשנה – סכום גדול יותר מכל תקציב משרד ממשלתי יחיד. המשמעות היא פגיעה ביכולת הממשל להשקיע בתחומים קריטיים כמו חינוך, תשתיות ובריאות.

מבט אסטרטגי: האם קיימת נקודת אל־חזור?

השאלה האסטרטגית המרכזית היא האם קיים סף שבו החוב האמריקאי יהפוך בלתי בר־קיימא. כל עוד המשקיעים הגלובליים ממשיכים לראות באג״ח האמריקאי נכס בטוח, ארה״ב יכולה להמשיך ללוות. אולם, עלייה מתמשכת בתשואות האג״ח עשויה לשדר חוסר אמון, ולייקר עוד יותר את עלות המימון.

בנוסף, הזדקנות האוכלוסייה והגידול בהוצאות הביטוח הלאומי והרפואה יוצרים לחץ מתמשך על התקציב. ללא רפורמות, החוב צפוי להמשיך לגדול בקצב מואץ.

מבט היסטורי לעומת ההווה

בעוד בשנות השמונים נחשב חוב של טריליון דולר למשבר, כיום 37 טריליון מתקבל כמעט בשוויון נפש. אך ההשוואה להווה עלולה להיות מטעה: היחס חוב–תמ״ג הוא המדד החשוב. יחס זה עלה מכ־35% בשנות השמונים ליותר מ־120% כיום – רמות שמזכירות מדינות שנכנסו למשברי חוב בעבר.

עם זאת, לארה״ב יתרון שאין לאף מדינה אחרת: יכולתה להדפיס את המטבע ששאר העולם מחזיק כרזרבה. המשמעות היא מרחב פעולה רחב יותר, אך כזה שאינו אינסופי.

סיכום

החוב הלאומי של ארה״ב צמח פי שלושים מאז 1981, והגיע ל־37 טריליון דולר ב־2025. העלייה רציפה ואינה תלויה במפלגה בשלטון, אלא משקפת דפוס מבני של גירעונות, משברים חיצוניים וחוסר משמעת פיסקלית. ההשלכות ארוכות הטווח אינן חד־משמעיות: מצד אחד, הכלכלה האמריקאית ממשיכה לשגשג חרף החוב; מצד שני, עלות המימון הופכת לגורם חונק.

הדילמה המרכזית נותרת בעינה: האם ארה״ב יכולה להמשיך ולהעמיס חובות לנצח, או שמא היא מתקרבת לנקודת אל־חזור שתאלץ אותה לקיצוצים וכאב כלכלי? התשובה לשאלה זו תעצב לא רק את עתיד הכלכלה האמריקאית, אלא גם את יציבות המערכת הפיננסית העולמית.