מנהל מהסס עושה צעד אחורה

עבור דסטין מוסקוביץ’, אחד ממייסדי Meta המקוריים והמנכ”ל הוותיק של חברת התוכנה לניהול פרודוקטיביות Asana, ההנהגה לוותה הן בהצלחה והן בהקרבה. בפרק האחרון של הפודקאסט Stratechery בהנחיית בן תומפסון, מוסקוביץ’ דיבר בכנות על החלטתו לפרוש מתפקיד המנכ”ל של Asana, ותיאר את התפקיד כ”מתיש” ו”מתיש רגשית”.

לאחר שייסד את פייסבוק בשנת 2004 ופרש ממנה ב-2008, מוסקוביץ’ הפנה את האנרגיה היזמית שלו לבניית Asana — חברה שמוערכת כיום בשווי של מיליארדים. אך הלחץ שבניהול חברת טכנולוגיה הצומחת במהירות — תוך כדי ניווט בזירה פוליטית סוערת, מגפה עולמית, ושינויים תרבותיים במקום העבודה — גבה לבסוף מחיר כבד.

“אני לא אוהב לנהל צוותים, וזה לא היה הכוונה שלי כשהקמנו את Asana,” הודה מוסקוביץ’. “ואז דבר הוביל לדבר, והייתי מנכ”ל במשך 13 שנה, ופשוט מצאתי את זה מאוד מתיש.”

כעת, כשהוא עובר לתפקיד יו”ר הדירקטוריון, מוסקוביץ’ שומר על שליטה משמעותית עם 53% מהמניות המצטיינות של Asana, וממשיך להשפיע תוך שהוא מתרחק מהדרישות היומיומיות של ניהול תאגידי.

העומס הנסתר שבהנהגה מופנמת

דבריו של מוסקוביץ’ מדגישים אמת רחבה יותר שנדירה בדיון בתרבות ההיפר-פרודוקטיביות של עמק הסיליקון: הנטל הרגשי של הנהגה בקרב מופנמים. מטבעם אינטרוספקטיביים, מופנמים נוטים להצטיין ביצירתיות, בפתרון בעיות ובחזון ארוך טווח — אך עלולים למצוא את התפקיד הציבורי המתמיד של מנהיגות כמכביד במיוחד.

“הייתי צריך פשוט להעמיד פנים יום אחר יום,” סיפר מוסקוביץ’, כשהוא מתאר את הפער בין אישיותו השקטה לבין הדרישות הייצוגיות של תפקיד המנכ”ל. “בהתחלה חשבתי, ‘זה יהיה קל יותר, החברה תתבגר,’ ואז העולם פשוט המשיך להיות כאוטי יותר ויותר.”

דבריו מהדהדים את רעיונותיה של סוזן קיין, מחברת הספר Quiet: The Power of Introverts in a World That Can’t Stop Talking, הטוענת כי מופנמים נוטים להידחק מתפקידי הנהגה למרות שהם מחזיקים בתכונות חשובות כמו שיקול דעת, יצירתיות ורוגע תחת לחץ. קיין גורסת כי חברות זקוקות ל”גישה של יין ויאנג”, המשלבת אנרגיה מוחצנת עם עומק מופנם, כדי לבנות מבני הנהגה עמידים ומאוזנים יותר.

חשיבה מחדש על הנהגה בעידן השחיקה

חוויותיו של מוסקוביץ’ מדגישות שיח הולך וגובר סביב חוסן מנטלי, אותנטיות וסגנון הנהגה בעולם העסקי של ימינו. ככל שמנכ”לים מתמודדים עם דרישות הולכות וגוברות ולחץ בלתי פוסק — המועצמים על ידי משברים כמו מגפות ומהומות פוליטיות — אפילו המנהיגים המוכשרים ביותר בוחנים מחדש את גבולותיהם.

החלטתו של מוסקוביץ’ לסגת משקפת מגמה רחבה יותר בקרב מנהלים המחפשים מודלים של הנהגה ברת קיימא, המדגישים רווחה לטווח ארוך על פני נראות מתמדת. עבור מנהיגים מופנמים, פירוש הדבר עשוי להיות עיצוב ארגונים שבהם מחשבה מעמיקה וריכוז שקט מוערכים לא פחות מכריזמה ונוכחות ציבורית.

עבור משקיעים ועובדים כאחד, מסעו של מוסקוביץ’ מהווה תזכורת לכך שהצלחה בהנהגה אינה נקבעת על פי סוג האישיות אלא על פי האיזון — בין פעולה להרהור, בין נראות לאותנטיות, בין שאיפה למנוחה.

ככל ששווקי העולם ומקומות העבודה ממשיכים להתפתח, השאלה כבר אינה האם מופנמים יכולים להנהיג — אלא כיצד חברות יכולות לבנות סביבות שבהן הם יוכלו להנהיג היטב.