תרבות השקעה – לא רק עניין של מספרים, אלא של גישה, חינוך ואמון
האם עושר הוא תוצאה של הזדמנויות כלכליות בלבד, או שיש גם מרכיב תרבותי עמוק שמוביל לכך שאמריקאים עשירים יותר מהאירופאים ומהאסייתים? הגרף שמוצג בכתבה מסביר במבט אחד את אחד ההבדלים הכי משמעותיים בין עושר פרטי בארה״ב לבין עושר במדינות אחרות: בארה״ב 49% מהנכסים של משקי הבית נמצאים בשוק המניות, בעוד שביפן, בריטניה, האיחוד האירופי וסין השיעור נע בין 9% ל־13% בלבד. מה עומד מאחורי הפער הזה, איך הוא משפיע על עושר האוכלוסייה – והאם זו בכלל תוצאה של תרבות או מבנה שוק?

מה אומרות המספרים על עושר והשקעות?
בארה״ב כמעט מחצית מההון הפרטי של משקי בית מושקע במניות. ביפן, בריטניה והאיחוד האירופי מדובר על 10%–13%, ובסין אף פחות – רק 9%. כלומר, משקי בית אמריקאים, בהשוואה לעמיתיהם באירופה ואסיה, הרבה יותר חשופים לשוק ההון ולתנודותיו, אך נהנים מהאפשרות לצמיחה משמעותית של הונם על פני זמן. הפער הזה לא מקרי: הוא תוצאה של עשרות שנים של מדיניות, חינוך פיננסי, הבדלים רגולטוריים והיסטוריה של אמון בצמיחה הכלכלית האמריקאית.

שורשי הפער: מה באמת גורם לאמריקאים להחזיק יותר מניות?
המרכיב התרבותי בולט כבר מהילדות: בארה״ב חינוך פיננסי, דיבור פתוח על השקעות ונכונות לקחת סיכון מושרשים במשפחה, בבית הספר ובשיח הציבורי. התרבות האמריקאית מהללת יזמות, הון עצמי, סיכון מחושב והצלחה בשוקי ההון. הציבור האמריקאי רואה בשוק המניות לא רק אמצעי להשגת תשואה – אלא חלק בלתי נפרד מהחלום האמריקאי, הגשמה עצמית והזדמנות לשינוי כלכלי אמיתי.

במקביל, מבנה השוק תומך בכך: מערכות פנסיה רבות מבוססות מניות, הטבות מס לתיקי השקעות, פיתוח מתמיד של תעשיית קרנות הנאמנות ו-ETF, נגישות עצומה למידע ודיגיטציה של שוקי ההון. בארה״ב פתיחת חשבון השקעות פשוטה, זולה ונתפסת כמעט כמו חלק מהחיים הבוגרים – בדומה לפתיחת חשבון בנק.

לעומת זאת, באירופה ובאסיה, המשקיעים הפרטיים שומרים מסורתית על חשיפה גבוהה יותר לפיקדונות, נדל״ן וחסכונות סולידיים. באירופה יש דגש על יציבות, זהירות ומניעת סיכונים, לא מעט בשל היסטוריה של משברים פיננסיים, אינפלציה חריפה או מדיניות רווחה ציבורית שמורידה את הצורך באחריות פיננסית אישית. ביפן, תרבות של זהירות פיננסית והעדפת חיסכון לטווח קצר גוברת, גם על רקע עשרות שנים של דפלציה ואי־וודאות כלכלית.

מדיניות ציבורית, רגולציה וחדשנות – איך המדינה מעצבת את הרגלי ההשקעה?
המדיניות הציבורית בארה״ב מעודדת השקעות הון, בעיקר דרך הפנסיה (401k, IRA), מה שמוביל לאחוז אדיר של משקי בית שמחזיקים מניות ישירות או דרך קרנות. עידוד מסיבי של שוק ההון מאפשר גיוס הון מהיר לעסקים, יצירת שווקים עמוקים וסחירים – ומגביר את אמון הציבור. גם תעשיית הקרנות בארה״ב ענקית, חדשנית ונגישה, ומציעה מגוון אדיר של מוצרים כמעט לכל משקיע.

בצד השני, באירופה ובאסיה, קיימת העדפה לרגולציה מחמירה יותר על שוק ההון, דגש על פיקוח בנקאי והעדפה לכלים סולידיים על פני מניות. משקי בית אירופאים ויפנים מחזיקים ברוב ההון שלהם בפיקדונות, אג״ח ונדל״ן – מתוך רצון להימנע מהפסדים מהירים וסיכון לתנודתיות חריפה. כמו כן, המערכת הפיננסית במדינות אלו מורכבת ממוסדות ציבוריים, בנקים מרכזיים וקרנות פנסיה לאומיות, שפועלות להבטחת יציבות כוללת ולא בהכרח להגדלת תשואות.

ההשלכות על עושר, פערים וסיכון
התוצאה הישירה של הפער התרבותי היא עושר מצטבר גבוה יותר לאורך זמן באמריקה, אך גם חשיפה גבוהה יותר לסיכוני שוק ולתנודות עונתיות. בעשור של עליות חדות בוול סטריט – הפער בעושר בין אמריקאים לאירופאים ואסייתים נפתח במהירות, אך בתקופות משבר, הציבור האמריקאי חשוף להפסדים מהירים. באירופה ובאסיה, התנהלות שמרנית יותר מאפשרת יציבות, אך גם קיבעון כלכלי, במיוחד בשווקים עם תשואות נמוכות.

פער זה גם מעצב את הפערים הכלכליים־חברתיים בתוך כל מדינה: בארה״ב, משקי בית שנמנעים מהשקעה במניות עלולים להישאר מאחור מבחינת עושר בין־דורי. באירופה, מערכת הרווחה אמנם מונעת עוני קיצוני, אך חוסמת לעיתים את האפשרות לזינוק כלכלי חד.

דוגמה לישראל: התרבות משתנה, אך השוק עוד רחוק מהאמריקאי
בישראל, לפי נתוני בנק ישראל, אחוז הנכסים של משקי הבית במניות עומד על 15%–16% בלבד – גבוה יחסית לאירופה ואסיה, אך רחוק מאוד מהנתון האמריקאי. הסיבות דומות: מסורת של שמרנות פיננסית, חינוך פיננסי מועט בבתי הספר, ונגישות חלקית בלבד לשוק ההון הגלובלי. בשנים האחרונות חל שינוי מהיר: פלטפורמות מסחר דיגיטליות, מודעות לצורך בפנסיה משלימה והבנה ש”חיסכון סולידי” כבר לא מספיק, דוחפים יותר ישראלים להשקיע בשוק המניות, אך הדרך לאמריקניזציה של הרגלי ההשקעה עוד ארוכה.

מה אפשר ללמוד? האם זה רק עניין של תרבות?
הפערים בהקצאת הנכסים אינם רק עניין של גיאוגרפיה או רגולציה – אלא גם של תודעה קולקטיבית, תפיסת סיכון, מסורת משפחתית והיסטוריה כלכלית. במדינות בהן הציבור רואה בשוק ההון מנוע צמיחה, מתפתח גם מנגנון תומך של מדיניות, חינוך ושירותים פיננסיים מתקדמים. בעולם שממשיך להשתנות במהירות, השאלה המשמעותית ביותר היא האם אירופה, אסיה וישראל יאמצו חלק מהגישה האמריקאית – או שימשיכו להעדיף שמרנות וסולידיות, גם במחיר פוטנציאל עושר נמוך יותר לאורך זמן.