הפער המתרחב במוכנות לפרישה

דוח חדש של ואנגארד בנושא עתיד הפנסיה מציג תמונה מדאיגה עבור מיליוני אמריקאים המתקרבים לגיל הפרישה. על פי הניתוח, כשישה מכל עשרה עובדים אינם נמצאים במסלול פיננסי שיאפשר להם לשמור על רמת חייהם לאחר שיפסיקו לעבוד. הפער בין הדורות הולך ומתרחב: דור הבייבי בום ובני דור ה-X המבוגרים הם הפחות מוכנים, בעוד שהיליניאלים ובני דור ה-X הצעירים נמצאים במצב טוב יותר יחסית.

ממצאי ואנגארד, המבוססים על נתונים מהפדרל ריזרב, ממנהל הביטוח הלאומי ומהאגודה לאקטוארים, מצביעים על כך שרק 30% העליונים של משתכרי הגילאים 61 עד 65 — המרוויחים בין 67,000 ל-436,000 דולר בשנה — מוכנים לפרישה. שאר האוכלוסייה צפויה להסתמך במידה רבה על הביטוח הלאומי, שקרן הנאמנות שלו עלולה להתרוקן בתוך שמונה שנים אם לא יחולו שינויים בחקיקה.

“הגדרת פרישה מוצלחת היא אישית ומשתנה מאדם לאדם,” אמרה פיונה גרייג, ראש תחום המחקר ומדיניות המשקיעים הגלובלי של ואנגארד. “מטרה משותפת היא שמירה על רמת החיים בפרישה, ולכן אנו מגדירים מוכנות לפרישה כמצב שבו לעובד יש די עושר כדי לתמוך ברמת הוצאות דומה גם לאחר שיפסיק לעבוד.”

מדוע הדורות הצעירים מסתדרים טוב יותר

בניגוד לכך, הדורות הצעירים — בעיקר היליניאלים ובני דור ה-X המאוחרים — נמצאים במצב טוב יותר הודות למודרניזציה של מערכות הפנסיה. הם נהנים מגישה רחבה יותר לתכניות חיסכון במימון מעסיקים (Defined Contribution), כגון 401(k), שהפכו לסטנדרט בשנות ה-90 המאוחרות ובשנות ה-2000.

שיפורים עיצוביים מרכזיים כמו הצטרפות אוטומטית והעלאה שנתית אוטומטית של שיעור ההפקדה תרמו משמעותית לעלייה בשיעור ההשתתפות והחיסכון. כיום, כ-60% מתכניות ה-DC כוללות הצטרפות אוטומטית, לעומת 10% בלבד בשנת 2006, וכשליש מהן כוללות שיעור הפקדה ברירת מחדל של 6% או יותר. המשתתף החציוני מפקיד כיום מעל 11% מהכנסתו השנתית — שיפור משמעותי לעומת העשורים הקודמים.

בנוסף, עליית קרנות היעד לפי תאריך (Target-Date Funds) פשטה את תהליך ההשקעה לפנסיה. קרנות אלו מאזנות אוטומטית את הקצאת הנכסים ממניות לאג”ח ככל שמתקרב מועד הפרישה, ומספקות גישה ארוכת טווח מאוזנת לחוסכים בעלי ידע השקעות מוגבל. כמעט כל נותני החסות לתכניות 401(k) ורוב התכניות הממלכתיות לחיסכון פנסיוני משתמשים כיום בקרנות יעד כברירת מחדל.

השלכות של גישה לא שוויונית

למרות ההתקדמות, הפערים המבניים נותרו בעינם. כ-50% מהעובדים בארה”ב — בעיקר אלו העובדים בעסקים קטנים או במשרות זמניות — אינם נהנים מגישה לתכנית פנסיה כלשהי שממומנת על ידי המעסיק. ואנגארד מצאה כי עובדים בעלי גישה לתכנית DC הם בעלי סיכוי כפול לעמוד ביעדי החיסכון הפנסיוני שלהם בהשוואה לאלו שאין להם גישה — 54% לעומת 28%. אם תושג גישה אוניברסלית לתכניות, מוכנות הפנסיה הלאומית הכוללת עשויה לעלות ל-61%.

כדי לצמצם את הפער הזה, 17 מדינות בארה”ב יישמו או אישרו תוכניות Roth IRA אוטומטיות שנועדו לסייע לעובדים בעסקים קטנים לחסוך לפנסיה. “למערכת הפנסיה האמריקאית יש יסודות חזקים,” ציינה גרייג, “והם ממשיכים להשתפר ככל שיותר מעסיקים מרחיבים את הגישה לתכניות ומיישמים מנגנוני חיסכון יעילים יותר.”

עם זאת, דוח ואנגארד כולל אזהרה רצינית: התחזית פסימית יותר בהשוואה לשנים קודמות, מאחר שהחוקרים כללו חובות משקי בית גבוהים יותר, הקצאות נמוכות יותר למניות, והוציאו מהחישוב את שווי הנדל”ן הפרטי — מה שמציג תמונה עגומה יותר של היציבות הפיננסית לטווח הארוך.

כיצד יכולים האמריקאים להשיב את הביטחון הכלכלי

עבור בני דור הבייבי בום ודור ה-X המתקרבים לפרישה, ניצול ההון הנדל”ני או הארכת תקופת העבודה עשויים להיות הפתרונות הפרקטיים ביותר. ואנגארד מעריכה שעבודה לשנתיים נוספות — עד גיל 67 — יכולה להעלות את רמת המוכנות הכללית לפנסיה ב-13 נקודות אחוז, הודות לגידול בחיסכון, דחיית קבלת קצבאות הביטוח הלאומי, וקיצור תקופת המשיכה מהנכסים.

כיום, כ-20% מהאמריקאים בני 65 ומעלה ממשיכים לעבוד, וצפוי כי שיעור זה יגדל עם שיפור ברמת ההשכלה, הבריאות והגמישות התעסוקתית. “עבודה במשך שנתיים נוספות מובילה לחיסכון מצטבר גבוה יותר ולפחות שנות פרישה שיש לממן,” הסבירה גרייג.

בעוד שמקבלי ההחלטות והמעסיקים בוחנים דרכים לחזק את ביטחון הפנסיה הלאומי, דבר אחד ברור: אתגר הפנסיה של אמריקה נוגע לא פחות לגישה ולעיצוב התנהגותי מאשר לגובה ההכנסה. עבור אלו המוכנים להסתגל, הכלים לעתיד כלכלי בטוח יותר כבר קיימים — אך הזמן אוזל עבור מי שנמצאים סמוך לקו הסיום.